להישאר ער

שלוש ועשרים ובחוץ תלוי ירח לבן שתול בתוך שמיים שחורים שמחזירים ניצוצות של כוכבים שמאירים ערים שלא הולכות לישון ובתים חשוכים של אנשים שמזמן הלכו לישון – נשכבתי במיטה גדולה שמתכווננת אבל לא למידות הגב השלי, הכר רך ומלא בנוצות של אווזים וברווזים ועוד מיני עופות שנודדים בחורף לארצות חמות והפוך גדול ומחמם ויכול לכסות עוד שלושה כמוני לפחות והמזרן רך והמצעים מריחים כמו אחרי כביסה של קיץ שניתלתה על חבלי ייבוש שהוכו על ידי רוח חמה שהגיעה מהסהרה והמדבריות הגדולות של אפריקה – נדדו אלפי קילומטרים על פני נהרות ופירמידות וג'ונגלים פראיים שמלאים בחיות אקזוטיות ומעירה זיכרון ילדות על בית שנראה גדול מאוד לילד קטן ומריח ריח מיוחד וישן.

הגוף עייף ולא מוכן להיכבות והראש מטרטר ומרעיש כמו איזה טרקטור אדום בשדה ירוק של תפוחי אדמה בערבה באמצע החורף ולא נשארו לי עוד שירים לשיר ובתים לכתוב כי את כל המילים כבר שרו לפני ג'וני קאשים מחוספסים ואריק איינשטיינים מלאי קסם שידעו למלא את הדממה בקולות מדויקים וקרעו את הלב לחתיכות שאף אחד לא הצליח לאחות.

נשארתי ער והירח כבר שקע ואורות ראשונים של הבוקר התחילו לבקוע מבעד לחריץ האופק השחור שנמתח הרחק מכאן מסביב החיות ובני האדם הסתובבו במיטה חמה שעטפה אותם בתנוחה עוברית ומוכרת כשטיפות שקופות של גשם התחילו לתופף על החלון. על פסגת הר גבוה אחד עם שם שנשמע הרבה יותר טוב באנגלית עם מבטא אמריקאי כותבים עכשיו ספר שיום אחד אני אקרא ואגלה על עצמי את מה שאחרים יודעים עליי יותר טוב ממני.

ציפורים

מחשבות על להיות מבוגר כי את שלב המתבגר כבר כמעט והשלמתי נודדות פנימה והחוצה ונתקלות בראשי ומפילות אותי לקרקע ושרוע על הגב אני מביט למעלה ומחפש את כל מה שאני לא רוצה למצוא – רוצה למצוא ביטחון אבל לא בדרך שבה הלכו לפניי, מבלי לחשוב יותר מדי אני זורק מבטים מסביב ולפתע אני דוהר במדרון קרח שחור כשמהצדדים ערימות גדולות שלג שנמס לאט לאט בקיץ הקריר נאספות ואני מתגלגל בתוך כדור של שלג ענקי והראש מסתובב מעלה ומטה ואני מנסה לעצור אבל אין שום ענף להיאחז בו או סתם סלע או גוש אדמה קשה שיבלום את ההתדרדרות המטריפה הזאת שנמשכת אולי חצי דקה ואני סובל דרכי דרכה זמן שנראה לפחות כמו שעות ארוכות ובבום אחד שידעתי שיגיע וציפיתי לו יותר בכעס מאשר בסקרנות אני שוכב על הבטן עם הפנים לאדמה החומה והמלוכלכת שאומרת לי לאסוף את כל העצמות השבורות והחלקים הקרועים בשק ולמצוא לי יבשת אחרת להטיל בה את מימי כי פה גם החרא מתנהג כמו מלך.

שביל שפעם דמיינתי מואר ופעם דמיינתי חשוך נראה כעת לא ברור ומפותל ועכשיו השגתי נעליים חדשות ומקל שיעזרו לי בהליכה התלולה, מדי פעם לאורך השביל נאספים סביבי ליצנים מאופרים שאינם מחייכים הם רק צועדים שם בחשיכה ובוחנים את המשך שאר השביל – ציפור גדולה אולי עיט לפתע נוחתת על כתפו של אחד המוקיונים מקורה חד ומאונקל נוצותיה חומות ועיניה שחורות וגדולות ניראות כמו גולות ומוקפות בעיגולים צהובים ומבשרת לי שלווה שאינני יודע לפרש, מילותיה רבות והיא איננה מצייצת – קולה רך ונשי ושקט שכמעט נשמע כמו לחישה ובשפה שאינני מבין היא מוסרת שקט שמעולם לא העזתי לשמוע.

עוד כמה שעות ישקע הירח ובגלל שקיץ כמה שעות אחרי כן תזרח גם השמש ותבשר עוד יום של אור, אלפי ציפורים תחלופנה מעל לראשי ואף אותה ציפור אחת מליל אמש מתוך חלום הבלהות שנגמר תחלוף מעל בשמיים ותטוס לכיוון יבשה שיש בה רק חום וסלעים גדולים שעליהם יכולים הגלים להתנפץ – ציפורים עפות לאפריקה ולפעמים גם בני אדם.

קרקע שעזבתי מזמן

אני מסתובב בין בתי קפה וברים שבוקעת מתוכם מוזיקה רועשת ששומעים מצד אחד עד לצד השני של העיר החשוכה הזאת שמעמידה פנים לכמה שעות של אפלה מושכת ובין צללים ודמויות גבוהות לבושות בחצאיות קצרות ורגליים ארוכות עם מחשופים עמוקים ואיפור בצבעים כחולים וירוקים שמבליטים עיניים גדולות שערכו באיזו תוכנה משוכללת שגורמת לי לרצות לרוץ ולקנות מגזינים שמצלמים נופים וגופות שלא שייכים לסביבה. עוד דף חולף בספר השמש העולה והיורדת ששוב חוזרת ולא נראה שעומד להתבהר בקרוב, כל ההיסטריה שעוטפת את השטחיות האסתטית שמרחפת מסביב דבוקה לפוסטרים ואפים מנוסרים גוף מלא בסיליקון ורעלים שאי אפשר לחרבן כי אין ביוב שיכול להזרים את כל הזבל הנפלא הזה שהמציאות היומית שקועה בו כל כך עמוק עד שכבר אין אור ורק חתיכות קטנות של זהב ויהלומים שמחזירות את האור של הירח מסנוורות את העיניים ומזכירות שפעם ידענו להסתכל עם העיניים בלי משקפיים מזויפים של חברה עם שם מזויף שמתנוסס על שלטים גדולים ונוצצים בצדי דרכים גדולות ומוארות שמובילות אנשים קטנים ורזים על המישור השטוח הענק הזה שבקצה שלו עומדים בשורה ושואלים אנשים שאלות שאף אחד לא רוצה לשמוע.

אני פסיכולוג עקום שמרפא מוח ישר צולל לתוך זמן שאין בו אור ואין בו חושך ונמתח הלאה והלאה ויורד למטה חותך סיבובים חדים ימינה ומתיישר חזרה מיד שמאלה וכל הסימנים שציירו על הכביש השחור והחם כתובים בשפה שלא למדתי ובכל זאת אני מתעקש להמשיך בכיוון הכללי והלא מעניין הזה שמתפורר בתוך סרטים ואקשן של מיליוני דולרים.

הדלי כבר ריק ובעטתי בו הצידה כי לא יכולתי לסבול את התמונה העצובה הזאת של המים שנשפכו וחילחלו פנימה לתוך קרקע שעזבתי מזמן. השעון מתקתק לאחור וסופר את השניות שהולכות ומתמעטות במערכת השמש הסולארית-רדיואקטיבית הקדומה שלי שזוהרת בצבעים וצורות טבעיות עמוק בחלל במרחק של איזה חמש מאות אלף שנות אור לכיוון צפון שביל החלב ממערב לנפטון ממש מתחת לטבעות של שבתאי.
איזה מדען מטורף במאה הארבע העשרה של ימי הביניים החליט שהארץ היא כדור ואיננה שטוחה ולמרות כל השכנועים המרשימים האלה עם הטבלאות ועם חיצים ותרשימים מכאן והלאה הארץ הזאת מעולם לא הייתה יותר שטוחה מעכשיו

ועוד רגע
ועוד דקה
ועוד עדכון
הייתי פה

בלילה

יש רגעים שבהם רכבת ההרים המטלטלת הזאת נראית נורא כיפית וכולם רק רוצים לקפוץ על המושבים ולצאת לסיבוב מסחרר וכמעט לגעת בשמיים הכחולים שחולפים מתחת לרגליים בתוך כל לולאה שמשלימה הרכבת. ויש רגעים שהרכבת עומדת נטושה ועזובה מכל ילד, וחלודה וערימות של זבל שמישהו שכח נאספות ליד הכניסה והצבע מהמושבים מתקלף ועף ברוח. מיד אחרי שאותה רוח שוכחת יוצאות בחשיכה מתוך איזה שקט מסתורי רוחות אחרות, כאלה שלא מרגישים על הפנים אלא בתוך הגוף, והן יוצאות לאיזה מסע שאי אפשר וכנראה גם אסור לנסות ולהבין, משבי רוח חזקים שמנענעים את המתקנים בלונה פארק הגדול הזה ומעיפים אנשים לכיוונים שלא תיכננו, מפתיעים ולא נראה שאפשר לחזות מתי יפגעו בך ומתי יפגעו במי שהולך לידך. יש אנשים שלעולם לא יפסיקו לנסות לחזות מתי יפגע הברק באדמה, בעיקר כדי לדעת איפה לא להיות באותו זמן שלא כדאי.

בלי שום סיבה שנראית הגיונית בפני אף הגיון, יותר מדי פעמים אני שולח את ראשי לניסוי מול הקיר, מצידו האחד של הניסוי ניצב קיר סטנדרטי ולא מעניין במיוחד ומן הצד השני ניצב ראשי שרק מחכה לשנייה שבה יוטח במהירות גבוהה באותו קיר בינוני ומשמים וינפץ אותו לחתיכות ושברים שאף אחד לא יוכל לאסוף. והניסוי מתבצע שוב ושוב וכמו חוקר קפדן ויסודי אני דואג לוודא שלא שכחתי אף חלק בניסוי ובדקתי את כל האפשרויות הקיימות להטחת הראש הממוצע בקיר הסטנדרטי, ואין מנוס משלב הסקת המסקנות שמשום מה תמיד מאחר נורא אבל בעצם מגיע מוקדם מדי.

כי אי אפשר באמת להבין אם אתה מי שאתה כשאתה מחליט שאתה אתה או שאתה אתה בכל רגע שאתה וגם כשאתה חושב שאתה לא אתה אתה יותר אתה מבכל רגע אחר.
הגיון ואיזה סדר ברור מסרבים להתיישב במוח המעושן והעייף מלהיות טרוד רוב שעות היממה,
אתה יושב על איזה סלע או סתם מיטה שנמצאת תחתייך ומחכה שאחרון הפועלים שעובדים שעות נוספות מדי יסגור את הדלת ויכבה את האור ואז גם אתה תוכל לישון
או לפחות לנסות להירדם.

כששתי העיניים מאיימות סוף כל סוף להיעצם וכבר כמעט שאתה לא מתאמץ לסגור אותן, מחשבות מתערבלות לתוך חלומות ואותו סדק של אור שעוד חודר מבין האישונים פתאום נראה כמו איזה שער לעולם שאתה מעז לחלום עליו אבל בעיקר בלילה, כששדונים ועוד כל מיני דמויות שלא מדברות בעברית כי זה נשמע פחות טוב מתחילים לקפץ ולרחף מעל הראש ולתוך הלילה החשוך אתה נופל לתוך הדמיון שחולם את כל מה שאתה רוצה שיקרה.