פתגם זר

אני מגשים את עצמי דרך מסך צבעוני באיכות של מיליוני יחידות שאין לי מושג מה הן סופרות וכמה זה הרבה, מנהל מערכת יחסים סבוכה ומורכבת עם הדמויות הדמיוניות שחולפות מצד לצד על המסך ונעלמות בקצה הפריים. איזו מכונת כתיבה ישנה וקלאסית של קוורטי בצבעי שמנת פולטת עוד גיליון ועוד גיליון שמספר לי את המחשבות שנכנסות מצידו האחד של מוחי ויוצאות מן הצד השני של האוקיינוס. תפאורה שלא תכננתי ותסריט חד ושנון שלא כתבתי מופיעים מולי שוב ושוב בתדירות קבועה בשעה קבועה במקום קבוע עם מילים מוכרות ולמרות שאני כבר יודע לנחש את המשפט הבא שייאמר, השלט נלחץ באותה השעה באותו היום לאותו ערוץ שזורם ושוצף וסוחף אותי הלאה בנהר המציאות הלא מציאותית שמספרים לי ואני מקשיב באדיקות.

כל המילים והיופי הזר הזה משתזפים תחת שמש שלא גדלה פה ונוהגים בצד הלא נכון של הדרך הבנויה. אדם צועד לצד הדרך ותופס טרמפים לכיוון השקיעה, מכונית צרפתית ומיד אחריה גרמנייה, מכונית בריטית ומיד אחריה ספרדייה וכשיורדת כבר השמש והטרמפיסט רועד מקור למרות שכבר אמצע הקיץ במדבר היבש הזה איזו מכונית ארוכה עם סנפירים ואורות מתחת לפגוש עם מנוע שרועש אבל בדיוק במידה הנכונה עוצרת לידו והדלת נפתחת ומתוך המכונית יוצאת בלונדינית יפה וגבוהה ושופעת עם מבטא כבד של מעבר לאוקיינוס ומתחילה למלמל לעברו בשפה שלימדו אותו לעולם לא לשכוח, מבלי לחשוב לא עוברת אפילו שנייה הבלונדינית מחייכת והגיבור מיד נכנע, הוא פוסע לאט לכיוון הבטחה שגם הוא ייאלץ למצוא תחנה.

סיפרתי סיפור בשלושה חלקים שהפיקו ועיבדו ולפתע נגמר. הסתכלתי על הסיפור מההתחלה ולסוף ושוב מסופו וחזרה להתחלה, חשבתי שהכרתי את הדמות שנשמה בו וחשבתי ששיחקתי את המשחק היטב כששלחתי מבטי חזרה אל המרקע הופיעו עליו סיפורים חדשים שכבר לא הכרתי ופנים של שכנים שמעולם לא פגשתי והמילים הישירות שפעם שימשו כדי לשמוע היום הן חיצים שמשתמשים כדי לפגוע.

אני מתרגם, במילים מקומיות פתגם זר שאמרו לי לא לשכוח וכאשר הכתוביות הלבנות והקטנות של הסוף זוחלות את דרכן במעלה המסך השחור והחשוך המילון הקטן נשמט מבין אצבעותיי ואינני מתאמץ להרים אותו חזרה

המילים נוזלות ממני ומן אצבעותיי והדרך לאוזניים שיקשיבו אינה נראית עד מעבר לאופק.

במורד שאר שביל הזמן

מילים ומנגינה שכתבו על געגוע לדברים שעברו מכאן והלאה ולשוב לבית מלא באנשים זרים שמכירים אותי ממזמן. ראיתי סרט על רקע של מסך לבן ובוהק שבדיוק ברגע הנכון הייתה בו דממה ואורות חלפו וריצדו על פני הגיבור המתקדם לכיוון ששמע עליו מאחרים ובעיניו ניצת ניצוץ שלא השתמש באף מילה אבל הסביר הרבה יותר ממה שמילים משויפות וקולעות יכולות להדגים. יש רגעים שמלאים באנרגיה וכוח שלא משמשים לשום דבר אבל יוצרים גלים אדירים שדוחפים בנהר של עוצמה אנושית קדימה וישר החוצה מתוך המסילה השחורה והקרה שעליה מתגלגלים חיים שכבר התרחשו והתחילו שוב ושוב ושוב לכיוון קצת פחות מוכר והרבה יותר כנה ומלא באמת וחף מחארטות שספוגות בטעם וריח של רעיונות שכבר היו צריכים לפרוח הלאה מזמן לעולם שנגרר לפח מיחזור כי למרות הכל צריך להתחשב בסביבה.

שביל של בורחים מתעקל מעבר לגבעה של פחד וחשש מפני איזה דוב לא נודע ולאורך השביל פורחים עשבים ועצים שתולים בקו ישר ומתוכנן ומוכר שאומר כולו ביטחון וכל משבצת שבה אפשר להניח את הרגל מלאה בצורות של סוליות גומי של אחרים שדרכו עליה וסללו מבלי שידעו את השביל הזהוב והקוסם הזה שנפרש עד מעבר לאופק או לפחות לחמישים השנים שאחריו.
ספרים של סופרים מפעם עם הילה והרבה ביקורות חיוביות מעירים את אותם חלקים מנומנמים בי שלא מוצאים אף סיבה סבירה שנראית לעין להתעורר יום יום ושותלים בתוך העולם מסביב סימנים וחלקים קטנים משביל שעוד לא נשחק ממעמס משקלם של רבים אחרים שדרכו בו, האצבעות שנעות בקצב משתנה ולפתע עוצרות וחוזרות שוב פעם להתנועע ולשפוך את הפנימה החוצה עם אפקטים של דלי נשפך וקיר שמתמלא בצבע מציירות את המוזיקה שמתנגנת בין אוזניי ונמשכת על איזה ספר של תווים בלי שום היגיון פיזי לתוך העיניים והמחשבות של דמויות שאינני מכיר.

אני סולל כביש, אני בונה בית, שובר קיר ומרסק כיסא ולא נותן להסביר במילים שעד היום התקיימו ודאגו לתאר ולסדר ולארגן ולהעמיד בשורה מסודרת את המחשבות כדי שכל אחד יוכל להסביר אותן לעצמו בלי צורך בעזרה חיצונית-מקצוענית-מזויפת-ומלאת-סילופים-של-כוונת-המשורר-בשקל.
בני אדם אינם מסוגלים להיות חפים מן המעשה המתבקש כל כך שמונע את היכולת לשמוע ומשאיר את ההבנה רק לעיניים, ניסיון מתמיד ובלתי מתפשר להתעקש בקצב קבוע ועצום ולהבין או לפרש או להשליך על מצב מוכר רק כדי שהחיזיון שמתרחש מול העיניים לא יוליך אותם אל שביל ביער חשוך ולא מוכר עם עצים גבוהים שמכסים את השמיים כשרק אור קלוש מסוגל לחדור דרך הצמרות הירוקות וגם הוא איננו מאיר את הדרך .

פגשתי לפני כמה ימים קבצן מלוכלך ובלוי ברחוב שניסה למכור לי כיסוי עיניים שאי אפשר לראות דרכו, ובלי לחשוב פעמיים ניערתי אותו מעליי והמשכתי לצעוד לכיוון עוד יעד שרציתי לכבוש במורד שאר שביל הזמן.

שקט

נסעתי ברכבת, אני אפילו לא זוכר לאן.
התיישבתי באחד המושבים הלא נוחים האלה ודי קיוויתי להירדם כמה שיותר מהר בתקווה שהנסיעה הארוכה והבמיוחד לא רצויה הזו תיגמר במהירות. השמיים טיפטפו באיזה גוון אפור ומדכא כשהרכבת נכנסה לרציף באיחור לא מפתיע, נכנסתי לקרון שעצר ממש בסמוך למקום שבו ישבתי על הרציף והתיישבתי מיד.
שלפתי איזה ספר של קרואק שרק התחלתי לקרוא לא מזמן ופתאום שמעתי מוזיקה מטורפת בוקעת מתוך איזה צמד אוזניות שאיימו לקרוע כל תוף שעשוי מעור. משמאלי ישבו זוג, אחד ליד השני באלכסון וליד הגבר ישב בחור שנראה בן לא יותר משש עשרה למרות שהזיפים על פניו הסגירו לפחות עוד שנתיים לגילו.

הסיטואציה כולה הייתה היסטרית!
משמאלי הזוג המבוגר ולידם הנער שמאיים לפוצץ לכל יושבי הקרון את האוזניים ולידו עוד זוג שמתכננים לטוס לסרי לנקה או לאיזה יעד טרופי אחר וכמעט מעניין ולידם ישבה עוד בחורה, אולי סטודנטית וכולם יושבים שם ומשתדלים לנעוץ מבטים בכל נקודה אפשרית בחלל כדי לנסות ולדמיין שהרעש המשוגע שבעיני אותו בחור נקרא מוזיקה או אפילו הנאה לא קיים!
פתאום נרגעו חוטי חשמל המחוברים לראשו של הבחור ונראה שהנה הנה הגענו לתחנת שומקום מרכז וזו התחנה שבה ירד הבחור ואיתו המנגינה הבלתי נשכחת שבוקעת מאוזניו אך הוא ממשיך איתנו בשיוט החד כיווני והמתמשך על פסי הברזל שלא מוליכים שום חומר לאף יעד.
אפילו לרגע לא שרר שקט כשעוד נגנים מצטיינים וכלי תזמורת מכניים פיזרו את צליליהם הלא מתפשרים ברחבי הקרונות ואוזנינו נטולות הבחירה החופשית לדרוש בשקט או דממה או אפילו סתם מוזיקה סבבה נאלצו לשאת בנטל החברה ולשמר את הדממה של הרוב הדומם ממילא.

יש לי רעיון לדיסק
שקט, דממה שנמכור לאלה שרוצים לצאת ולשמור על השקט סביבם למרות כל הרעש ומוזיקת הרקע המזמזמת בהצגה הזו שלא בחרנו לקחת בה חלק.
נגנים ואייפודים, מחשבים וטאבלטים ועוד ועוד טכנולגיות דור שלישי בגרסה חדישה ומחודשת, לבנה ועמידה, זוהרת ונוצצת ומכונות משומנות ומשוכללות בגרסאות קטנטנות ואסתטיות שנכנסות לכיס ומפוצצות את האוזניים שומרות על הרעש מסביב, מוודאות שלא נוכל לחשוב על שקט גם לא לרגע, גם אם מאוד נרצה.

חזרתי

חזרתי, ואני מרגיש רחוק. רחוק מאיפה שהגעתי ורחוק מאותה נקודה לבנה באופק שלכיוונה אני מתעקש להתקדם גם כשהגוף מסרב לנוע. נתקעתי כמו מסמר שתוקעים בתוך איזו גדר לבנה ויפה באיזה גינה של כמה אמריקאים עם הרבה כסף ומעט דאגות, ואין לי שום סיכוי לצאת מתוך החור הצר והלוחץ הזה שנקלעתי לתוכו. אחרי יותר מדי רגעים שנמשכים שניות ספורות אבל מרגישים כמו איזה נצח נדוש, המוח מתחיל להפריש הורמונים ועוד עובדות לא מעניינות מתחילות לקחת מקום, העיניים מתבהרות והראש פתאום צלול, הגוף מרגיש טעון בכוח ואני מוכן לצאת למסע הזה שהמילים שהשארתי מאחוריי מובילות אותי לתחילתו. מוזיקה חזקה באוזניים ובתוך הראש מזכירה לי הרבה מדי דברים שאני כמעט נהנה לשכוח ובעצם מת מפחד מלזכור.
מחשבות של בלבול וחוסר הבנה שאופפות את התחזית של הימים האחרונים והחודשים שחולפים ניצבות מעליי ואני מיד מדמיין שהן מאיימות להישאר ולשטוף את כל כולי לתוך איזו תעלת ביוב מלאה בתנינים וחלומות אבודים. אני מסביר לעצמי שגרה והגיון, חיים ושותפות, כיוון ומשמעות וכל מילה ושנייה שחולפות מול עיניי מרגיעות ומספרות שיש אור בקצה של המנהרה גם אם עכשיו היא נראית כמו תעלה אפלולית ומלאה בחולדות.

ליפול אחורה ולא במובן שלילי תמיד נשמע כל כך טוב ומפתה, לחזור לאור חמים, ריח שלא שכחת ולאנשים שתמיד ידעת להכיר ולדעת שגם אם לא טוב לך וכנראה שלא טוב לך, לפחות הקרקע יציבה, העצים צומחים ישר מהאדמה והשמש לא זורחת לאף אחד מהתחת, אבל אתה לא יכול לחזור אחורה. אתה לא מסוגל וגם אם היית רוצה לא היית מצליח להיכנס לתוך אותן מידות צפופות שכל כך התאימו לך עד לפני רגע.

הפכת לחייזר, זר ומנוכר לשגרה שחלפה מעלייך. התקדמת ואולי הלכת אחורה, לא נשארת באותו מקום. הראש כבר נדד לחלומות אחרים עם ים אחר וכחול וחול ששורף את הרגליים, וכבר אין סיכוי שתרצה לחזור למעגל האור החמים והצהצהב שבמבט לאחור נראה מזמין ומלא בגעגוע.
תחושה לא ברורה שניסית פעם להסביר במילים מתחילה למלא אותך מכפות הרגליים ובמעלה הגוף אל הכיוון האגן ובית החזה, הידיים והראש וכולך מלא פתאום במשמעות והבנה, כמו באיזה קטע שפעם קראת על גיבור יווני שנוסע למצוא את איתקה ובעצם מבין שהמשמעות המלאה של הדברים אינה בהשגת היעד אלא בדרך הארוכה, הפתלתלה והכל כך לא ברורה לעיתים שמלמדת אותך לנשום גם כשהאוויר מזוהם ולצעוד קדימה בביטחון מבלי לחפש תשובות שמלאות בתהילה וכוח.

אני חי

אני חי, אני חי עם אמת ועם שקרים. אני חי עם אלכוהול ועם אנשים שעטפתי סביבי במין סדין לבן ורך שדואג לחמם אותי כשקר ולקרר אותי כשחם וכשהיום ארוך והמלאכה מרובה בייבי, ואין כוח להרים את היד וכל מה שנשאר לעשות זה לחכות שיעברו כמה שעות ואז עוד כמה שעות ואז כבר יגיע עוד יום של עבודה שרק נחכה שייגמר ומיד אחריו באופן בלתי צפוי נחכה ששוב ייגמר היום ושוב יתחיל היום הארוך והלא נגמר שמצפה לנו ביום הבא ושוב, חוזר חלילה וחלילה וחס חלילה שלא ניפול לתוך איזו שגרה בינונית ומשעממת ומי יעז ויקרא לה בורגנית ומשמימה, הרי כולנו בועטים בכל מוסכמה חברתית אפשרית שעולה בכל דיון מלא תוכן ומתח שמספר החוצה את הרצון הבלתי נלאה של כל אדם ואדם לצאת מתוך תסריט החיים הצפוי-עגלגל ולא מעניין במיוחד שמצפה לנו בסוף היום שגם רובו נפל לתוך אותה משבצת כחלחלה ומוכרת שצפה כבר הרבה מדי פעמים בפני יותר מדי אנשים מיוחדים מאוד אבל מאוד לא ראשונים.

אין, וריק ומלא ושוב פעם ריק ואין לי מושג. ומי שאומר שיש לו מושג כנראה מספר לעצמו איזה סיפור עם צבעים וצורות ושקרים ואמיתות ורעיונות שכבר חשבו עליהם לפחות איזה אלף פעם באלף אלפי השנים האחרונות שהכדור הכחלחל והאסתטי שלנו מתסובב בהן.
לא ברור למה פוקעת ממני כמו מתוך איזה גולם מין פסימיות שנראית לי חיובית לגמרי, מי שמסתובב סביבי לא מבין ודואג, חושש ושואל ומבקש לראות שהכל סבבה ולא יצאתי דפוק מדי או לא ברור מדי או סתם מחובר לאיזה עולם אחר ולא מוכר שבקלות יתפרש כסוג של משהו אחר שקשה להבין, להסביר או לנסות להדגים במילים שמודדות את כולנו באכזריות.

אין פאנץ', נגמר פה הקטע כמו בעוד כמה עשרות אחרים. עוד יבוא איזה יום והמילים לא יפסיקו לזרום ואולי עוד איזה ספר או קובץ כלשהו עם תובנות וקתרזיס מזכך בסוף יצאו מקצה האצבעות שלי לתוך זוג עיניים סקרניות

אבל בינתיים, את שתי העיניים שנישאות על גבי תווי פני התשושים אני אעצום.