מי את?

אני יודע, ויותר ממה שאני יודע אני יודע שאני לא יודע.
וטוב לי,
לא כי קיבלתי מספיק ליטופים על האגו המנופח שלי מראש גם ככה, ולא כי עשיתי מספיק טריקים ופעלולים שהשאירו את כולם המומים ופעורי פה, נפעמים מההצלחה הבלתי צפויה שלי באותם מעשים נועזים.
טוב לי כי אחרי יותר מדי זמן שלא הרשיתי לעצמי לחשוב שמותר לי טוב, נפלתי. נפלתי מהנקודה הכי נמוכה שאפשר ליפול ממנה ולמרבה חוסר ההפתעה זה בכלל לא כאב, כשאתה נמוך ואתה נופל אין הרבה לאן ליפול אז לא צריך שהמכה תזעזע את הנפש ותרעיד את האדמה שאני עומד עליה כדי להרגיש כאב.

יש סולם בלתי נראה אבל צבוע בצבעים חזקים ובוהקים שמסנוורים את העיניים אם מסתכלים עליו בלי משקפיים, וכולנו תלויים ממנו. כל אחד נמצא באיזה שלב אחר במקביל לעוד בנאדם שמתנדנד על אותו שלב במרחק מסוים אבל גם הוא מתנדנד, נראה שחלק מהאנשים טיפסו גבוה וחלקם נפלו נמוך ורחוק שכבר אי אפשר ממש לראות אותם כי העננים מסתירים. ויש כאלה שמתנדנדים על אותו שלב כבר כל כך הרבה זמן שנראה שבכלל לא כואבות להם הידיים והם התרגלו לכאב החד הזה שעובר בכל הגוף כשלא יודעים תשובות.
צריך להפסיק ולחפש תשובות, להפסיק לחפש, להפסיק ולשאול, להפסיק לדבר.
לתת לכל הסחות הדעת המנצנצות והמושכות האלה להתרוצץ מעל הראש עד שיפוגו לתוך אותו ערפל מסתורי שממנו באו.
שקט בהיר בגוונים של צבע שמרגיע, לוחש רוח חמימה לתוך האוזן ומרוקן את העצמות מכל ההתרחשות הבלתי נגמרת מסביב.

המבט פתאום נתפס על הידיים שניראות כי אינן מצייתות למוח או לחוקים שאמורים לשלוט בהן, ועוד נשימה ארוכה שממלאת את החלל החשוך בתוך הבטן ממלאת אותי בתחושה שכולם מרגישים, תחושה שכל אחד מכיל בתוכו אבל לפעמים היא שוקעת מתחת לבוץ ואבק כבד שמסרבים לתת לאור להיכנס.

יש גם קרן של אור שזורחת על כל ראש וגם על אף ראש, היא לא מכוונת לשום מקום והיא לא מאירה שום נקודה.
היא זורחת על מי שיסתכל עליה חזרה, יסתכל מספיק זמן עד שישרפו לו העיניים, עד שממש כבר יכאב והוא לא יראה כלום וברגע שיעצמו העיניים מהאור החזק העיניים ישרפו עוד יותר ואז
אחרי דקה או אולי קצת יותר, יפתחו העיניים וצבעים שלא נראו, פתאום יקפצו בולטים לעין, ושאלות שנעלמו בתוך ים של מילים ירחפו מעל האותיות הריקות וישמעו נכונות וכואבות.

יש לי נר ביד ואני הולך קדימה בחושך
הפסקתי לפחד
חזרתי מרחוק

איש פלקט

יותר מדי הסחות דעת ורגעים רגילים מאוד מזכירים לי רגעים שאני מנסה לשכוח ואין לי איך, באף סרט הוליוודי מפוצץ בדולרים ירוקים וחלומות שבורים לא מספרים מה קורה כשהאורות כבים ואתה נשאר לבד בחושך, לגמרי לבד.
רגעים שעברת לבד פתאום עוברים ביחד וכאילו רק מצמצת את הביחד הזה ושוב חזרת ללבד המוכר הקר והבודד וכל הזמן כמעט והתגעגעת ללבד הזה, שלא דורש יותר מדי ולא מבקש תשומת לב מיוחדת ועכשיו כשאתה עומד עם הגב לקיר ועם הפנים לכיוון איזו חשיכה שלא מסבירה את עצמה בעברית או בכל שפה אחרת שניסית פעם להבין אתה באמת מתייצב מול אותו קיר שחור שלא באמת ניצב מולך וכל אותם כלי עבודה שרכשת ואספת בדרך החיים הארוכה שעברה תחת רגלייך נותנים יד ורגל ומברג ומזכירים לך שאי אפשר לשכוח את מה שתמיד תרצה לזכור. וגם אם עבר יותר זמן ממה שחשבת וגם אם זרמו כל כך הרבה מים בנהר והוא כבר התייבש כמה פעמים וחזר לזרום שוב ושוב, עדיין אותן דמויות ששחו סביבך כל כך הרבה זמן סובבות אותך גם אם המעגלים שלהן נראים רחוקים ולא מובנים.

לנסות לסנן כמה מילים ולחשוב שככה נבין יותר טוב אחד את השני תמיד גרם לי לסלידה נוראית שאטמה לי את האוזניים מהר מדי ובדרך הזאת כנראה שפיספסתי כמה הזדמנויות, יותר מהרבה מדי אנשים שבחרו להימנע מלהיות עגולים ולא במובן הפיזי תקפו את הסביבה וניסו ליצור איזו תרבות שום דבר בניחוח כלום עם ציפוי של אין לי מושג, ולהיות מרדן ולחשוב שזה בסדר לטעות נראה לא נכון בעיני אותם פלקטים שבוקעים מתוכם זרועות ורגליים.

מדי פעם כדאי להיזכר שהיקום לא רק מתרחב, הוא גם מתקדם קדימה

בלי פאנץ'

לחפש שורה עם פאנץ' חזק, כזה שיכאיב ויעלה חיוך באותה נשימה מוביל אותי למקומות שנורא רציתי להגיע. ובעצם גיליתי שלא כל כך חם בתוך התנור כמו שאמרו והקרח לא מקפיא את רוב האיברים בגוף כמו שמישהו פעם סיפר לי. שורף בשמש, לפעמים כל כך חם ואתה מנסה להוריד עוד שכבה ועוד שכבה ובטח כבר הבנתם שאין פה שום כוונה לשכבות של בד אלא לשכבות של עור מת יותר או חי פחות, ועם כל שכבה שמתקלפת בכאב שאתה כמעט נהנה ממנו נראה שלעולם לא תגיע לשכבה הראשונה שמחביאה תחתיה משהו שפחדת לגלות, אבל הסקרנות הורגת כל שנייה שמבוזבזת על הניסיון לחשוב על דברים פחות אישיים ולא מוכרים ואתה כבר יודע לצלול ראש מצוין ישר לתוך הבור העמוק והאפל הזה שנפער איפשהו בתעלה בין הנפש למוח, ליד הנשמה ואיזה כמה רגשות מופשטים שניסית פעם להסביר במילים אבל ממש לא הצלחת.

מילים ועוד מילים ועוד מילים נשפכות על דף דרך האצבעות לתוך שער של טכנולוגיה וקידמה שמתרגם איזו אהבה ישנה שנשכחה פעם וכבר יותר מדי זמן שאף אחד לא טורח לנסות ולהיזכר בה.

ואחרי כל היופי והשקרים הנחשקים והזוהרים שמוכרים בקולנוע אתה מבין שהמחיר רק עולה, ולא רק המחיר לכרטיס. המחיר שמשלמים על אותם דברים שחלמת עליהם וגילית בבום של הבנה שערכם רק צונח ככל שאתה מתקרב אליהם, יש רגעים בתוך אותה שגרה אפרורית ומאיימת שמנענעים את כל הסביבה ומנסים להעיר אותך, ברעש חזק.
מדי פעם אתה חושב על לפתוח עיניים ולקפוץ לתוך ים שנראה כחול וגדול ומדי פעם אתה עוצם אותן חזק כי פשוט שורף מדי לפתוח אותן ולהסתכל לשמש.
מספרים שאתה לא זוכר מופיעים על צג של מכשיר שנמאס לך ממנו מזמן ולנסות לתקשר דרך מסננת של כבלים וחוטים ורעיונות שמישהו אחרי כבר חשב עליהם מרגיש מלאכותי ומזויף כאילו מישהו מצפה שיצא משהו טוב מכל המרחק הזה.

בני אדם לא מתוכנתים להשתמש בטכנולוגיה
הם לא מתוכנתים בכלל, לנסות ולהבין אותם כמו איזה מכונת מחשב משוכללת עם הרבה אורות ורעשים של מאוורר לא יביא אותנו לשום מקום

וגם הפאנץ' בחר שלא להופיע

רחוק (שוב)

אני רחוק, רחוק יותר ממה שאי פעם התרחקתי. רחוק יותר ממה שאי פעם דמיינתי שאני אוכל להתרחק, ולא רע לי. קשה להגיד אם טוב, אבל רע אני די בטוח שלא. חיוכים וצחוק שנשתלים במהלך היום החוזר על עצמו שוב ושוב כבר מספיק זמן מנסים לנער אותי מתוך חוסר התחושתיות הזאת ואולי להזכיר לי לחשוב על דברים שחשבתי פעם.
ועדיין, אני לא יודע אם טוב,
רע אני די בטוח שלא, אבל טוב זה קצת גדול עליי.

אנשים מסביבי הולכים במעגל, חלקם במסלול קרוב וחלקם במסלול שמתרחק ולא רק הם מתרחקים ממרכז המעגל, גם אני הולך ומתרחק ממנו בכיוון שנראה כאילו מתרחק מכולם באותו הזמן, על אף זאת הרגליים מתעקשות להמשיך למשוך קדימה והשעון שמתקתק עדיין תקוע על המסמר בקיר שעומד ליפול לי על הראש. אני מנסה להבין דברים שלא ברורים לי בעצמי, מנסה להגדיר הגדרות מבלי שאני יודע להשתמש במילים. מרגיש זר ומנוכר ליד אנשים שאני אוהב וכל הבלבול וחוסר ההבנה הרגשי הבסיסי הזה שחופר אותי פנימה עוד ועוד ומתעקש ומתעקש שלא להיפסק נראה כאילו טומן בסופו איזה זיכוך תיאטרלי ומאוד פוטוגני, כזה שהגיבור בו מלא בשרירים והבחורה שלידו יפה ומחייכת והרשע מובס במופע של להבות ופיצוצים אדירים וכל מה שנשאר זה לנקות את הפופקורן מהרצפה ולהתכונן להקרנה הבאה.

אני משתדל מדי להיות תמים, עוד לא הבנתי שמה שהיה הוא שיהיה ובגדול מה תעשה לא מעניין אף אחד יותר מדי כי השמש זרחה ותזרח גם מחר ונקום לעוד בוקר שיתחיל כחול או אפור במקום שמדברים בו עם מילים או בלי, אנשים יעבדו בעבודות לא חשובות מדי ויתמלאו מחדש בתקווה שמחר יביא אותם קצת יותר קרוב למה שהם עוד לא באמת רוצים.