מעל לעצמנו

נגמרו לי המילים, ואז התחלתי שוב לכתוב.
כנראה שמשהו פשוט מתפספס כשאתה מנסה להחזיק אותו קרוב ומרוב שהחזקת אותו חזק וקרוב הוא פשוט קופץ ומחליק החוצה מבין האצבעות וגולש לכיוון שלא משנה איך תסתכל עליו נראה כל כך רחוק וכהה.

אני מתפרץ החוצה בקצב שאני לא מצליח להבין, אנשים מסביבי נמשכים ומתרחקים ונצבעים בצבעים וצורות שחשבתי שאני מבין אבל נוכחתי לגלות שיש עוד כמה חלקים בפאזל שאני לא מכיר ואולי אני גם לא יכול להבין. וזרם של מים חמים נופל על ראשי מתוך איזה צינור שאמור למלא רק תפקיד אחד ואני מנסה להאמין שהכל יעבור ואני יודע שכמו שאיזה אחד חכם אולי סיני ואולי סתם עם עיניים מלוכסנות אמר פעם שיהיה טוב, באמת יהיה טוב. תחושת הבדידות שלפעמים נשמעת כמו מילה קצת גדולה מדי, מושכת כל מיני חלקים בי ומותחת אותם ומכווצת אותם בלי שום היגיון ואני
ואני ואני ועוד פעם אני אני ,אולי כל האניות הזאת שלא מפסיקה להסתובב בראש ובין המילים והשיניים מחביאה בתוכה איזו תשובה שאני מפחד לשמוע, איזו אמת שמפוצצת את האוזניים אחרי ששומעים אותה בפעם הראשונה, איך אפשר להביט במראה כשאני מחזיק את המכחול אבל לא יודע באילו צבעים להשתמש.

יש מילים שכנראה עוד לא המציאו, יש תחושות שאף אחד עוד לא יודע לשים עליהם את האצבע, יש רגעים שהייתי רוצה למשוך לנצח ויש שניות שהייתי רוצה למחוק ברגע.
אין תחליף ללעמוד על צוק דמיוני מעל לגבול שמתחת ולהביט מטה ולראות כמה רחוקה האדמה נראית, אבל אם לא נקפוץ לפעמים או לפחות נדמיין שהרגליים ניתקות מהקרקע ואנחנו מרחפים מעל האדמה לא נוכל לדעת איך זה מרגיש באמת להיות קצת מעל לעצמנו.

אחרי הצהריים

והיא קופצת עליו כמו בסיפור אמריקאי ישן ומוכר שמעולם לא שמעתי, ועל אף זאת אני ממשיך להביט בזוג המתחבק בתשוקה שנראה כי מאיימת ומלטפת באותו הזמן, לשלוח את שניהם במעלית מלמטה למעלה לאיזה כוכב רחוק שמנצנץ רק מאוחר בלילה.
כשאור בבוקר חודר דרך התריסים ומתגנב לתוך העיניים, אני סוגר אותן חזק ומסובב את הראש לתוך הכרית ומקווה שהחלום הנפלא הזה שנראה לפעמים כאילו הוא מתחולל רק בתוך הראש שלי אינו רק פרי דמיוני המבולבל והציני, ואולי יש עוד סיכוי שקיבלתי סטירה מלטפת של אושר או חצי מנה פלאפל עם הרבה טחינה ומעט שמחה.

ועוד שיר של מאיר אריאל בוקע מאיזה כיוון שקשה לי להצביע עליו ורוח קלילה עם ריח של קיץ ואקליפטוסים ישנים נושבת ומייבשת את הזיעה מהפנים, ואולי אפשר להיזכר ברגעים שכבר היו כאן פעם. אפשר להתגעגע לאיזה מגע מחוספס שלא נגענו בו מעולם, אפשר לחלום בשפה שרק אנחנו נבין וכל האחרים יתרגמו את החלום במבטא ששייך רק להם.

כשאומרים שסוף הוא התחלה של משהו חדש כנראה שלא חושבים על אותם חלקים נשכחים ועצובים של אותו סוף מאוד מוחלט ומאוד גמור, חלקים של פאזל בצבעים וצורות שעיצבו את צורתם במשך כל כך הרבה זמן ובין רגע נשטפו באסלה יחד עם עוד יותר מדי רגעים שלפעמים נדמה שעדיף להשאיר מאחור ולשכוח.

לצעוד בחושך עם יד שאוחזת בידך אפשר גם בדמיון,
ללכת בדרך שעוד אף אחד לא סלל אפשר רק כי יש דמיון.

גיבורים

להיות צודק מרגיש טוב, להיות צודק מרגיש נכון. להית צודק מרגיש כמו הרבה יותר מדי דברים שחינכו אותנו לעשות עוד מלפני שבכלל ידענו להגיד אימא או אבא או להבדיל בין דברים שאנשים מבדילים ביניהם.
להיות צודק לא עושה אותך יותר חכם, להיות צודק גם לא עושה אותך יותר נחמד. זה כמו סטירת לחי חזקה שאתה מתענג על כל שנייה שהיא משפשפת את פנייך וחורצת סימנים אדומים ושאריות של עור מת בצד הפחות יפה שלך.
להסתכל על כל האקשן מסביב במין עיניים מפוכחות, כאילו אפשר לפרק את התמונה לפיקסלים קטנים ולהבין מה מסתתר בתוך כל חלק. כמו באיזה סצנה מסרט פעולה עתיר אפקטים וקלישאות מעוכות שרק מנציח את העובדה שבני אדם בורחים מלהיות צפויים, ובעצם אותה הפעולה הם מתנהגים בדיוק בצורה שציפו מהם להתנהג.
אין שום חוכמה גדולה בלעמוד מהצד ולירות מהמותן, לרסס את כל הסביבה בחיצים של רעל רק כדי שלא תעוף איזו אבן לכיוון המצח ותפיל אותנו לתוך איזו ערימת קרשים שרופים ושחורים ששכחנו לזרוק הצידה.

אולי כדאי לפרוש מהמשחק כדי לא להיפגע מכדור בלב, אולי כדאי לישון מספיק חזק כדי שכל החיים יעברו ונדע שלא נפלנו לבוץ.
או שאולי כדאי לתפוס איזה חבל ארוך ועבה ולא לפחד למשוך בו מספיק חזק עד שהקצה השני ייפול לנו על הראש, ונגלה שהחיים הם אולי לא סיר של דבש אבל גם עם כפית של סקיפי אפשר להסתדר.
אולי נפסיק לפחד מעצמנו ונפסיק לתת לטראומות שלנו להניע אותנו קדימה על ההליכון העקום הזה שכל הזמן נמצא בשיפוע וגורר אותנו אחורה.
אולי ננסה לתת לעצמנו קצת יותר קרדיט בחשבון בנק החיים הלא ברורים שלנו, ולו רק כדי להיכנס למינוס.
אז לפחות נדע שהספרות האדומות שאומרות עד כמה אנחנו נמוך עכשיו נחרטו בדם ששווה היה לשפוך, ולא נזלו סתם כי מישהו שכח לסגור את הצנצנת.

אין שום אסתטיקה או יופי בלהיות גיבור טראגי,
שייקספיר מת מזמן וגם אריסטו כבר לא איתנו