חצי עמוד של מילים ריקות

עייפות נוחתת עליי במין סטירה קשה שמלטפת את אישוניי וגולשת מטה לכיוון האף ולכיוון עוד כמה חלקים בי שמגדירים אותי בעיניי אחרים בצורה מוחלטת על אף שמעולם לא ראיתי אותם בעיניי ומעולם לא ניתנה לי האפשרות לבחור את צורתם או גודלם. אני מגשים את מי שאני ולא באמצעות אותן עיניים שקורנות אליי באהבה, אלא באמצעות אותן עיניים שיורות לעברי חצים מורעלים וסתם שאריות של חרא ומנסות לפגוע במשהו – והעיקר שירגישו שכולם אוכלים מאותה ערימת זבל שמסריחה את כל העיר הכי נקייה באזור הזה שאף אחד לא מכיר.
ובמחשבה שנייה על אותה הבנה לא ברורה שנחתה על ראשי כמו ביצה סרוחה שזרק איזה אלוהים זקן ומקריח מכיסאו הרם והמטומטם, אני עדיין משוטט בתוך האפלה שלעתים נראית כאילו היא רק גוברת ומאיימת להחשיך גם את נקודות האור שניראות כאילו לעולם לא ייעלמו משדה הראייה הצר מדי שלי ועדיין מאיזו סיבה לא ברורה, כי כנראה שאני מספיק משהו כדי לחשוב משהו ולקוות שאני שווה איזה משהו בשביל מישהו איפשהו אני לא מרים ידיים, או לפחות לא את שתיהן ביחד. אני נותן לחשיכה ללטף את עיניי ונהנה מהשניות הארוכות והכואבות שמזכירות לי שאני בהחלט ער ומסוגל עדיין לבעוט באיזה כמה תרנגולות, גם אם יעופו כמה נוצות בדרך.

סיפורים ומיתוסים שמסופרים מפיהם של אותן דמויות נפיליות המשחקות תפקידים ראשיים בסיפוריהן יוצרים סביבי טבעת של אש בצבעים של הזיות ושדונים קופצים בין רגליי וספק בורחים מהלהבות ספק מלבים את החום שנוצר בין עיניי, מונעים על ידי רעיונות שלא דמיינתי וגם אם דמיינתי, קיוויתי לשכוח.

מבט מפוכח ושפוי נשמע לעיתים כמו דיכאון קליני וסופי, לך תסביר שבעצב אתה מוצא רק אושר, לך תגרום לאחרים להבין שדמעה היא מקור לשמחה בלתי נגמרת, למרות שחיוך מצטלם טוב באלף צילומים שונים ופנים נפוחות מזכירות לך רגעים שלא רצית להסתכל במראה (שדרך אגב עדיין ניצבת בקצה השני של החדר)

חצי עמוד של מילים ריקות יושב ומחכה לאיזה סיפור צבעוני ומחוספס שימלא את קווי המתאר הכהים והארוכים, שכבר שמעו סיפורים שנגמרו מוקדם מדי.

טעות

יש איזו טעות שנמרחת ונשפכת לאורך צינור כחול, אלסטי ומתוחכם ומקצהו של הצינור ניתזים מים ורסיסים של חלומות שפעם אולי קראו להם שאיפות. פעם פחדנו לקרוא לעצמנו בשם אז סיפרנו איזה סיפור שגרם לנו לחשוב על משהו אחר, לקחנו עוד שאיפה ארוכה ומעושנת מתוך איזו מסננת שהבטיחה לקיים מעשים שנראו מפחידים גם באור.

אדם מטפס על איזה הר מלא בקוצים וצמחים מורעלים וככל שהעלייה תלולה וסבוכה יותר כך מגביר האדם את קצב הליכתו, נשרט בדרך משקרים ואכזבות, מציפיות שנחרבו ברעש מצלצל באוזניים ועוד כל מיני צמחים שלא יודע את שמם. וטוב לו, כי החושך ביום הוא נסתר, ובלילה הוא פורץ לאיזה נחלה של הכלל.
מסתובב האדם בעולם שנראה לו גדול ומורכב, ומזמן כבר למד שלהסתובב יכול לעשות סחרחורת אבל לפעמים, ואולי רק מדי פעם, ברגע אחד שקשה לחשוב עליו ואפילו יותר מפחיד לנסות לדמיין אותו.
סובב העולם סביב אותו האדם הקטן והפשוט, ומהירות הסיבוב עולה ויורדת ולפעמים גם יש תקלות.

ונגמרה לי פה הדיו שכנראה מעולם לא תישפך על הדף, ורק רגע שקט שמלווה בציוץ של כמה ציפורים ורעש של מים דולפים מאיזה ברז בדירה סמוכה שולחים איזה סימן שאני מדמיין להבין

יש מילים שלא כדאי לתרגם

קנקן

יש משל שמספר על אדם שמסופר על ידי אדם שמעולם לא סיפר אף משל על אדם, ואותו אדם מנסה לצאת מתוך קנקן גדול של מים שקופים ונקיים שרק הולך ומתמלא ככל שהזמן הולך ומתמעט, לפעמים קופץ האדם הכי גבוה שהוא יכול ומגיע כמעט לשפת הקנקן אך אינו מצליח להיאחז בה ולהיחלץ, לפעמים קושר חבל או תופס באיזו יד מושטת וגם הניסיון הזה נכשל, לפעמים בוכה האדם – בכי חזק ורטוב שנמשך וממלא את רוב הקנקן עד שכמעט נחנק האדם מדמעותיו שלו. וברגע האחרון באה שמש ומייבשת את דמעותיו מן הקנקן החוצה.

לעיתים יושב האדם בתוך הקנקן ותוהה מדוע הקנקן עוטף את כל קנקנו, למה אינו מכיר אף קנקן בצבע אחר או בצורה אחרת, חושב לעצמו אם יש חיים זרים מחוץ לקנקנו.

ימי האדם בתוך הקנקן חולפים ובמבט לאחור נראה כאילו חלפו מהר הרבה מדי ולא הספיק האדם להכיר את קנקנו, לא הספיק לשבת ולצפות בשקיעה מתוך קנקנו, לצלול עם לוויתנים בתוך קנקנו, לשכב בתוך שדה של שיבולים צהובות שנפרש הרבה מעבר לאופק הקנקני והשקוף שלו.
וביום אחד שלא נראה מיוחד מדי מתוך קנקנו השקוף של האדם נופל הקנקן ונשפכים כל מי חייו של האדם על רצפה שלא נראיתה נקייה מדי, וגם האדם נשפך החוצה מתוך קנקנו. הביט האדם על קנקנו המנופץ לחתיכות על רקע של שמיים שחורים מנוקדים בירח עצוב מאוד, לרגע ניסה האדם לחבר את חלקי הקנקן המרוסק אך מהר מדי הבין שאין תועלת למעשיו.

קם האדם ממקום קנקנו והתחיל לצעוד לעבר איזו נקודה לא ברורה בהליכה מלאת משמעות בכיוון שעוד לא גילה כי לכאן הוא כבר לא ישוב

מכשיר המחשבה

"זה הכי טוב שקרה לך
הכי טוב שקרה אבד ודי"

זה הכי טוב שהיה לך והכי טוב שקרה לך והכי טוב שהכי טוב שתשכח שזה קרה לך, מחשבות חיוביות, אושר ופרפרים באלף גון וצבע חיוכים מקריים ברחוב וערימת צירופי מקרים שאנסת לכדי שקר שיגרום לך לחייך רק מחכים לאיזו סיכה מקרית או חתיכת זכוכית שבורה מאיזה בקבוק של ערק כדי לפוצץ ברעש חגיגי ומרעיש אוזניים את האשליות הנפלאות שלך.
חריקות צמיגים ששורפות את המוח נשמעות מרחוק ועם כל צעד שאתה עושה לעבר איזו נקודה שאיבדה מזמן את המיקוד מתחזקת בך האמונה שלפתוח בריצת אמוק בלי שום סיבה כנראה תהיה התשובה שתספק לך איזה פתרון מתסריט שעוד לא כתבו אבל ממש בקרוב מישהו יכתוב.

אז נאבדת,
התיישבת על איזה סלע שנמאס לו מלהשקיף על אותו נוף בראשיתי שמדהים את העיניים ועוד כמה חושים בכל מבט וחשבת, לעיתים ניסית לכבות את מכשיר המחשבה ולפעמים הוא נדלק מעצמו ואורות חלושים וחריקות שקטות של גלגלי שיניים שחוקים נשמעו קרובים מרחוק.
השיירה עוברת, כבר סיפרו לך אלף פעם לפחות, פעם עם אחת ופעם עם אחרת,
אפשר לקפוץ על העגלה ואפשר לתת לה לעבור, אפשר להסיט אותה ממסלולה ואפשר גם לפנצ'ר לה את הגלגל,
משפטים גדולים מרכיבים מאותיות קטנות ובסוף מישהו כותב מזה איזה ספר

אין שום משמעות לרוב הדברים
עד שקראת להם בשם