מנגינה שלא תכננתי לנגן

נרדמתי
וקמתי לתוך הזיה שנמשכה זמן ארוך הרבה יותר ממה שתכננתי לדמיין
קיבלתי תשואות וחיזוקים על הופעה שעוד בכלל לא התחילה והקהל כבר שבוי באיזה קסם מפגר שרק נראה אמיתי
ונרדמתי מחדש לתוך מציאות שהרגישה כל כך אמיתית עד שנשכתי את עצמי ורק סימני הדם וחוסר התחושה של יד שמאל שנרדמה לאט לאט בתוך התקף של הלם או זעם השאירו אותי עם עיניים כמעט סגורות לגמרי וחריץ של מציאות חדר פנימה ושלח אותי לעבר עוד חלום אחר שנדמה כאילו לא חלמתי אותו עדיין
ועדיין, איזה קוף קטן עם מצלתיים ומבט קפוא שתלוי מעל לחיוך שלא יכול להיעלם מתופף באיזה קצב ששמעתי כבר הרבה פעמים חוזר וחוזר שוב, מנסה לסמן לי שאותו עמוד של אור שקיוויתי שאראה גם מרחוק מדי או נמוך מאוד לא נעלם
הוא בוער לו שם באש ליד חזיונות תנ"כיים שמספרים את סוף העולם ויצורים דמיוניים ששייכים לסיפור שמישהו אחר כתב בעט שכבר שרפה הרבה מדי דיו ,זיכרונות ומחשבות שלא נגמרו בנקודה.

סיפורים שנמשכים אחורה וקדימה ונמתחים על זמן שאני בכלל לא רוצה להבין סובבים מעל הראש והגוף ואיזו באר של כוח או עוצמה של גברים, כזאת ששומעים עליה בספרים ניצבת מול עיניי ומתעקשת להתרחק מכל יד שאנסה להושיט לכיוונה, מנסה ללמד אותי איזה לקח שאני מסרב להאמין בו ולמרות זאת אני ממשיך.

אין לי יותר מדי במה להאמין, כנראה שאותה חתיכה אחרונה של תמימות שקיוויתי לשמור מוגנת בתוך איזה שריון עבה מפח שלא מתעקם עברה לאיזה שיכור אחר שזרוק בתוך סמטה חשוכה ומסריחה באיזור יותר מדי מנוכר של החיים ולי כבר נמאס מלבקר שם.

ומה בסוף היום?
כנראה שגם הוא יגיע והשמש האדומה תמשיך להאיר את הצלקות שהירח וגורמי שמיים אחרים חרטו בגופי שנשאר דומם ופועם במנגינה שעוד לא למדתי לנגן.

שביל מסומן עם שם של מקום

שאלת אותי שאלה שלא ממש ידעתי איך לענות עליה,
ובכל זאת ניסיתי. קיוויתי שאם אפעיל את התאים האפורים, החומים או מה שלא יהיה הצבע של הרעש בראש שלי אולי אנער אותו מספיק חזק ויצא איזה מטבע יקר או לפחות כמה מילים שינחמו אותי ויספקו לי עוד כמה שניות של הגנה מפני חשיפה לשמש ששורפת.
הזכרת לי תחושות שגרמו לי לדבר בזמן עבר,
ועבר זמן מאז שהרשיתי לעצמי להישרף מול החום של השמש.

חמימות של סוף יום, כזו שהשמש גם אם תתאמץ בכל הכוח לא תצליח להשתוות אליה עוטפת אותי ומכבה את הגוף מלמטה למעלה. ופתאום אני נזכר בחתכים קטנים של קור וסכינים ששכחתי בכיסים ברגע של מחשבה אחרת ועיקצוצים כמעט נעימים קופצים על מפרקי האצבעות המשויפים שלי וגורמים לי לחשוב שבדיוק ככה דמיינתי את אותם רגעים שקטים ובודדים במדבר שלא נגמר מכל מקום שתסתכל,
כשמחשבות על עיר ודיבורים על מעשה צפים, אני שוכח שפעם עוד ידעתי איך לצעוד בשביל מסומן.
שומרים שהצבתי בדרך מרימים את חרבם לגובה ומסמנים לי את הדרך חזרה

ואני
מתפזר לכל הכיוונים
כי להבין לא נשמע כמו לדעת
ולראות לא דומה ללשמוע

אש חיה

מאוהב בעצמו,
בכל רגע ביממה שנמשכת יותר מדי שעות שנמתחות כמו איזה מסטיק בזוקה שמזנק מתוך זיכרון שכבר שכחת על בית ספר יסודי ושמחות שנעלמו בעשן עכור של להיות גדול.
מאוהב בעצמו,
כאילו אין שום סיבה אחרת להוציא קולות שמתחברים למילים ונעמדים בסדר לא הגיוני מול קהל שלא רוצה לפרגן וגם אם היה רוצה הוא כנראה שתה כמה בירות לפני.
מאוהב בעצמו ועומד גאה עם חולצה שכתוב עליה שקרן באותיות בוהקות ואדומות שצורבות את החזה ומזכירות תחושה חמימה של כאב.
מסתכל על עצמו במראה שמצידה השני לא נשקפים פנים וגוף,
מתרוצצות ומרחפות אינסוף מחשבות,
ואתה רץ אחרי אותן מחשבות מאוהב בכל פעם מחדש באותם עשרים ושישה סנטימטרים שנוחתים על פני הקרקע בקצב כמעט קבוע פעם כושל ימינה ומיד כושל שמאלה וחוזר שוב

וכשכל הסיבות לחבק את התמונה המעובדת והמפורסמת שלך נגמרו ומישהו כבר דאג לכבות אותן באיזו מאפרה ולזרוק את השאריות לערימה של זבל
נשארת עירום ובלי סיבות לחייך, ועדשת המצלמה שהדבקת חזק לתחת ממשיכה לצלם
אולי אז באיזה רגע סתום שלא מובן לך ולא ברור לאף אחד מסביבך
אתה מוצא אבק שעשוי מאותו זיכרון על ילדים ותמימות שלמדת לקבור עמוק בתוך כוסות של כסף ושקרים ומשאיות שלמות שעמוסות בשנאה עצמית מוגזמת.

כדור שחטפת בשנייה של חוסר תשומת לב מתגלגל על הנייר ומשם לאוזן של מישהי שלא רצית שתדע שיורים אש חיה גם על אנשים.