רחוק

נסעתי איזה שבע מאות קילומטר ועוד איזה איזה אלף לפחות כדי לנסות למצוא איזו פיסת שקט דמיונית שהתקיימה בעיקר בתוך הראש העסוק מדי שלי, חשבתי שאמצא שביל שעוד לא צעדו בו מעולם וגם אם כן זה היה לפני מספיק זמן.
כשהגעתי לאותו נווה מדבר עם דקלים עצומים ונהר בצבעים של שמיים שנמשך ונמשך עוד הרבה מאוד נשכבתי על החול הצהוב והחם שהתעקש להזכיר לי שאני לא מפה וחשבתי על כל מה שהשארתי מאחוריי ועל מה שפעם היה קרוב ועכשיו הפך רחוק,
נסעתי רחוק כדי לגלות שמה שהיה קרוב יכול להיראות רחוק גם מקרוב.
מילות מדבר שכתבתי בתוך ג'ונגל של בטון ועמודי תאורה מכוסים בגרפיטי של עוד ילד בתחפושת שחושב את עצמו לאנרכיסט מהשורה, כבר איבדו בעיניי את הכיוון או לפחות את המשמעות המקורית שלהן.
דמויות מצוירות בגוונים של זוהר מדי וחשוך שלא רואים או מושך ומסקרן על רקע לבן ובוהק, מזנקות בתיאום מושלם לתוך עוד איזה ספר שנכתב בראשי בשפה שאני עוד לא ממש מבין.
ועדיין,
מרחף בתוכי איזשהו שקט שמזכיר לי תחושה של ביטחון
גם כשאני הולך קדימה בעיניים עצומות.

על איזה גבול עם שלט פח

באותו רגע כשהשמש צללה מאחורי עוד רכס של הרים בצהוב של מדבר ואדום של אגדה ערבית עם ניחוח אותנטי, רציתי להאמין שנחתה עליי איזו תובנה יוצאת דופן על משמעות ומשמעותיות. העולם היה אמור להיעצר על שבע שלושים ושש בדיוק ולהימשך לפחות נצח אחד או שניים.
באותו הזמן שהייתי עסוק בלנסות להבין את עצמי ולחפש עוד כמה סיבות אנוכיות לאהוב את ההשתקפות שלי בכל שלולית שעברה תחת רגליי, העולם המשיך להסתובב מבלי להתחשב בי או בכל אחד אחר, כי גם הוא עצמו עסוק בלהסתובב סביב עצמו במין ריקוד מגושם שמתאמץ כמה שרק אפשר לשמור על חינניות ואסתטיקה מזויפים שמשדרים לכל הגלקסיה את מה שאני בעצמי כבר מזמן הייתי צריך להבין.
אין פה שום מסר נסתר או ניסיון יהיר וצבוע לחפור לעומק התודעה הטרנסצנדנטלית או לחשוב שאלוהים הוא איזה בוס במכנסי עור וז'קט ערב מהודר, להתקרב אל שפת האגם ולהוציא את הראש מן המים עם איזה משפט מופשט וסתום שמקבל פרשנות אישית וסתומה עוד יותר, יש אחד ואפס בקבוצות של הרבה מדי שמחוברים כמו בשרשרת צבעונית, זוהרת ודפוקה של עוד איזה חג שכבר נשבר לי מלחגוג.
תחקור, תחפור, תשתפר, תשתחרר
תוסיף עוד מלא פעלים אבל בסוף
זה רק אתה

ילד

הבאסה פוקעת ממני כמו מגולם של פרפר ענק שרק מנסה לפרוץ את דרכו החוצה ולהתנתק מהחרא ושאר הההפרשות שסובבות את אותו יצור זמן שנראה כבר כמו נצח.
רגע אחד וקצר שאפילו לא התרחש במציאות – פרי דמיוני הקודח והעמוס בחוסר שעות שינה, מפנטז על העולם בחוץ שמתנהל בשלווה וצוחק לי בפנים, ואני מצידי מחייך בשלווה וחושב שהבדיחה היא לא על חשבוני, שמישהו יזמין לי את החשבון בבקשה יש לי מינוס בבנק שלא נותן מספיק קרדיט לאף אחד. והאוויר נכנס ונכנס וממלא את הבועה שרק גדלה ומתעצמת בתוך הבטן שלי דוחקת הצידה את הלב ועוד כל מיני איברים חיוניים לשום דבר וכמעט בסוף כשכבר לא נשאר מקום בתוכי וכולי בועה אחת מוגזמת, צריך רק ניצוץ קטן, איזה לכלוך שנשר מעץ שלא הישקו מעולם – כדי לפוצץ את הבועה. ואפקטים של זיקוקין דינור ורעשים של תותחים כבדים, מסוקים סגולים ושחורים שחגים מעליי ברעד מחריש אוזניים ועוד פיצוצים ומכשירי קשר קטועים בשפה שלא מובנת לאף אחד ממלאים את המוח בזימזומים בלתי פוסקים ואז

ברגע אחד

משתררת דממה,
השלטר קפץ, המנוע נכבה
כאילו כל הדרמה והאקשן ההירואי והצהבהב הזה צמח וגדל למימדי היסטריה רק כדי להיעלם בתוך סדק צר וארוך של חשכה שנדלקת מיד כשהעיניים כבות.
באותו רגע ממש כמו במאה סיפורים אחרים לפחות, רק קול אחד נשמע, והוא רך ונמוך ומבטא כל הברה כאילו היא הומצאה כדי להיאמר ברגע הזה בלבד,
וכבר בכלל לא משנה מה ייאמר ועל מי, רק אותו הקול ואופיו המסתורי והקודר עוטף את הדממה ומחבק את החושך בצבעים של דמיון מופרך , והזיות על אהבה עצמית.
הבנת כבר מזמן, ולימדו אותך בעשרות ניסיונות כבר לפני
אבל כל פעם מחדש אתה נזכר שאתה עדיין
ילד

השלב הבא

אני זוחל על גחוני וגופי משתפשף על שביל לבנים זהובות שצבען דהה וכבר כמעט נעלם ורק נצנוץ חולף מזכיר לעוברים ושבים שפעם היו לי עקרונות ומשאלות. והשביל ארוך ומרוצף עד הרחק מעבר לאן שאפשר לראות וכל משבצת וחריציה עומדים דוממים ומרשימים, מזכירים לי שבילים שפסעתי בהם ומזכירים לי סטירות וחיבוקים שלמדתי לחלק ולקבל, וגופי הרזה והמעוות יוצר סדקים חדשים ומסיר את האבק מעל אותן לבנים קסומות בניסיון להחזיר להן את צבען ולי את אותם רגעים של אושר וחרא בתחפושת של שמחה ועצב, כדי שאצליח להיזכר מחדש למה אני בכלל ממשיך להיאבק את דרכי קדימה.
ואז מגיע אותו הרגע שחלמת עליו בערך מאז שאתה זוכר את עצמך, ואתה ניצב בקצה מקפצה שנמצאת על צוק על פסגת ההר הכי גבוה שנתקלת בו עד היום, אתה זורק מבט מהוסס למטה ומגלה שהדרך יכולה להיות ארוכה וחשוכה וכנראה שיש בדרך למטה עטלפים ועכבישים ועוד כל מיני סיוטים ילדותיים שיושבים כל כך עמוק בתודעה שלך שאין לך סיכוי להשתחרר מהם ובכל זאת אתה מתענג על אותן שניות ספורות שבהן אתה מנסה להתמקד בעצם כלשהו בתחתית החשיכה הלא נגמרת הזאת ובמוח שלך רצות הרבה יותר מדי מחשבות ממה שאפשר באמת לעכל ואתה יודע שברגעים כאלה הראש מפסיק לעבוד והבטן מתחילה לדגדג ולהזכיר לך שאתה פחדן ושאין שום סיכוי שתעיז לקפוץ לתוך החור השחור הגדול והמסוכן הזה.
ואז ברגע אחד שיכול להתפרש באלף ואחת צורות שונות רומנטיות, אידיוטיות ובעיקר כאלו שמעידות בצורה חד משמעית כי לא חשבת הרבה לפני שעשית את זה – אתה קופץ.
ואתה צונח למטה במהירות של מאה חמישים ומשהו אלף מטר להרבה מאוד זמן שמרגיש כאילו באמת הגשמת את אותו חלום להצמיח כנפיים ולעוף כמו איזו ציפור גדולה,
וחום ואוויר מלטף עוטפים אותך ואתה צולל ראש ישר לתוך פנטזיה נוספת מתוך ספר החלומות המטופש שלך, ולרגע אחד , איזו שנייה שנמשכת ונמתחת לאורך אינסוף על נקודה אחת שחורה
אתה מאושר,
לא משנה מי ינחת עלייך מאיזה כוכב ואיזו גזירה חדשה תיפול עלייך, העולם הופך למין משדר רדיו ענק ואתה הכפתור שמכוון אותו למאה ושש מבסוט נקודה אחלה,
ובאותו רגע ממש
אתה מתעורר – וחוזר לישון
כי גיבורים יש רק בספרים ואגדות נכתבו על אנשים אחרים ולא עלינו.

אחת יותר מדי

יש כמה טקסטים שאם לא היו כותבים לפניי כנראה שהייתי מנכס לעצמי את הקרדיט בעבור זה שבטח היה כותב אותם.
אבל לא כתבתי אותם, אני לא איזה גאון שלא מודע לגאונותו הבלתי נגמרת שמביע את הצער שלו דרך כתיבה פובליציסטית מנוכרת עם נגיעות של יאיר לפיד מחופש לפרנץ קפקא וערימת קשקושים שמייחסים לעוד איזה סופר שבילה יותר מדי שעות בדרכים והחליט שהוא הוא אותו נביא בתחפושת של היפסטר מחוכם ומצוץ מתוך איזו סצנה ספק פסיכודלית ספק נדושה של בית קפה בוהמייני ועמוס בהומואים ואנשי רוח בסן פרנסיסקו של שנות השבעים של המאה העשרים ואחת יותר מדי.
כולו עמוס באהבה עצמית שמתורגמת ביכולת בלתי נדלית להרוס את כל מה ומי שסביבו
כל זאת למען המטרה הרומנטית כל כך לכאורה של יצירת חוויה ספרותית נעלה, רגע אחד של ריגוש שמתחיל ונגמר בהנחתו על השידה של עוד ספר שסיימתי לקרוא
עד הריגוש הבא
שייספק לי העולם המהיר מדי הזה שטס במהירות שחצתה מזמן את מהירות האור שיכול היה לשפוך קצת בהירות ואולי לספק לכמה ציניקנים בתחפושת של מעצבי דעה את אותה סטירה שהיו צריכים לקבל לפני הרבה יותר מדי זמן אבל התחמקו ממנה באמצעים של תרנגולים ועכברים מפוחדים ממלכודות של גבינה ודבק
אותה גישה מסריחה וצדקנית שעולה ממנה צחנה של פחד מלעמוד מול המציאות בצורה מפוכחת , וסוחפת לתוכה המוני דגיגים שעומדים דום במסדר כנפיים כשלאף אחד מהם אין לא ביצים ולא את היכולת להטיל אותן
נראה כל כך נוח לעמוד בשורה אחת עם עוד שלוש מאות אלף שקר איש ולא להיות זה שיעמוד בראש, רק להתלונן שהכלוב מסריח, שהגבינה מקולקלת ושלחלב כבר מזמן יש טעם של בוץ ולא להיות האחד שיעמוד על הראש ויהפוך את המים לויסקי ואת החרא לזהב
כי מי בכלל רוצה לשנות פה משהו, הכלוב מסריח מריח החרא שלנו ולא מהחרא של אף אחד אחר
אז אם אתה לא יכול לעמוד בריח אל תצלול לתוך החרא
אה, ואל תשכח להביא משקפת – חשוך בתוך הערימה

עוד ועוד ועוד

איבדתי כל כיוון, זרקתי את הידיים לכיוון השמיים וצעקתי שאין לי מושג איך אני יוצא מהחור השחור והמסריח שאני נמצא בו. אלוהים בתגובה ציחקק ואמר לי תתבגר יא פושטק – החיים קשים. ואני בתגובה לתגובתו הדלקתי סיגריה ולגמתי עוד קצת בירה של גברים , שלא אשכח שהחיים מורכבים מאוסף של חיזוקים חומריים ששומרים אותנו שפויים, בשלולית של בוץ שכבר מזמן התייבשה ולא בגלל השמש אלא בגלל חוסר היכולת של האדם לקפוץ למים כל פעם מחדש, כי הוא חושש מלהירטב.
וכשאתה מתבוסס בעצמך וכל תא בגוף שלך מזכיר לך עד כמה לפעמים היית רוצה להיות מישהו אחר, אתה מנסה לשלוף את אותם כלים שנטעה בך החברה מסביב , אותם כלים שאמורים להזכיר לך שאתה בסדר, אולי אתה לא יפה במיוחד (ואולי אתה כן), אולי אתה לא חכם במיוחד (ואולי אתה כן), אולי אתה לא עשיר מאוד (בטוח שאתה לא!), אבל אתה בסדר,
אתה צף
בחלל ריק שנשאב ממנו כל האוויר וכל תנועה בתוכו נמשכת לאינסוף, כמו שקבע פעם איזה פיזיקאי שבטח זרקו אותו לאש אחרי זה רק כדי שמאה שנה מאוחר יותר נגלה שהוא צדק וחבל שהוא לא נשאר בסביבה כדי לפתור לנו עוד כמה חידות.
כשאתה נופל לתוך בור ואתה לא רואה את הסוף ונקודת ההתחלה שממנה זינקת כבר נעלמה לחלוטין אתה כבר לא מודע לעובדה שאתה נופל, הדבר היחידי שמזכיר לך שאתה עוד בצלילה הוא אותה תחושת לחץ בחלק התחתון של הבטן שאתה מרגיש בכל פעם שאתה עולה על רכבת הרים. אני אולי ברגע זה ממש צולל, חופשי ללא מצנח כמו שנאמר באלף קלישאת מעוכות לפניי – אבל ברגע הזה אני צולל בדיוק בכיוון הנקודה שאליה אני רוצה להתרסק, להימעך ולהתפזר באלף חלקים על אותה נקודה באופק שתמיד נהיית מטושטשת כשמתסתכלים עליה יותר מדי זמן.
ואולי כשתיגע באותה נקודה חמקמקה ותנסה להרגיש את אותה תחושה שתמיד שומעים עליה בסרטים מפורסמים ובספרים מלאי סיפורים תגלה שאותו אושר חבוי שמספרים עליו אינו ניצב בקצה של איזה מסע בן אלף קילומטר או בצדה השני של מערה תת קרקעית שחוצה אוקיינוסים עצומים, אולי תגלה את אותה נקודה קטנטנה ונחשקת בתוך קופסא ישנה, או באיזו חתיכת דף קרועה שמצאת לגמרי במקרה מתחת לאותה קופסאת נעליים שישבה מתחת למיטה שלך הרבה יותר זמן משתכננת, אולי אז באותו רגע אופורי ומלא קתרזיס ומושגים שמטרתם לתאר רגע של אושר אמיתי שנאמרים בצורה מתוחכמת על ידי אנשים כדי שיעידו עליהם שהם קראו הרבה ספרים , תבין שאתה הרבה יותר בסדר ממה שחשבת ואתה הרבה יותר ממה שבכלל העזת לחשוב.
ואולי לא.

בואו ונקרא לזה – שיגרה

צנחתי לתוך קרקע המציאות ונתקעתי עם הרגליים בערך מטר בתוך החול, ועכשיו אני מנסה ללמוד איך ללכת מחדש למרות שאם רק הייתי יכול הייתי ממשיך לרחף בחלום המתקתק הספוג באשליות. כאילו נרדמתי לחמש דקות בלבד והספקתי רק להתחיל להזות את החלומות שלי מתגשמים ולפני שהספקתי להרגיש את אותו אושר אמיתי, התעוררתי מצלצול השעון המעורר שהחזיר אותי למציאות היום-יום שלא נותנת לי את האפשרות לחלום באופן קבוע.
אני מבולבל ומתגלגל במורד שאינני יודע לאן מוביל אותי, בחרתי ללכת בנתיב שבו ראיתי רק את תחילת הדרך, המשך הדרך חשוך ואין לי שום דרך לדעת מה יקרה – ולמרות זאת אני ממשיך לצעוד בשביל החשוך ונקודות אקראיות בדרך מסמנות לי שאני בסדר, אני מתנהג יותר מדי כמו פחדן, אבל אני מוכן להודות בפחד כדי לזכות בקצת אומץ.
כשילדים קטנים הופכים לילדים גדולים הם לא משתנים באמת, הם לומדים לקבל איזו תפיסה אוניברסלית פשוטה כל כך שגורמת להם להתקפל לתוך עצמם ולפחד להודות במי שהם, כדי שהשכן ממול שחולף על פניהם ברחוב לא ירגיש מאוים או פחות או טוב. אותה תפיסה פשוטה ובסיסית שמפוצצת על בסיס קבוע את אותן אשליות חמקמקות שפעם קראו להן חלומות, שגם אם רק לרגע גורמות לאיזו תחושה רגעית של סיפוק הן מתרסקות במהירות מופרזת על צוקי השיגרה שמתעקשת להשאיר אותנו פשוטים וקלים להבנה.