עוד לילה

אני צועד בעיניים עצומות אל המקום שאליו הולכים חלומות לאיבוד ואנשים שמחים הולכים לשם כדי למות. וכל צעד רק הולך ומתארך , ואני צועד כשחיוך קל מתפשט לו אט אט על פניי בלי לספק הסבר או סיבה נראית לעין המזוינת, ואחריי הולכים עוד שבעים מיליון שוטים שחושבים אותי לנביא האל, מאמינים כי בחובי טמונים סודות קדומים וכוחות עתיקים שיום יבוא ויגאלו אותנו מהשלולית השחורה והבוצית הזאת שנמאסה על חלקם עד שהעדיפו לרדת מן ההר עם כיסוי עיניים בלבד לגופם ובדרך השליכו כל חבל מציאות שעלול לזרוק אותם חזרה לתוך שרשרת חוסר הנשמה שנמשכת עד הרבה מעבר לאן שהעין מסוגלת לראות.

כל האמיצים עזבו אותי מזמן, וגם הגיבורים מר דינם – ואולי נחרץ גורלם עוד הרבה לפני שבכלל יצאנו יחד למסע הלא-נגמר הזה. למדתי מהם רבות על חיים ועל אהבה, על שמחה ועל עוד הרבה בולשיט שמלמדים גיבורים באקדמיית האומץ המצוצה שלהם, ועכשיו הם כבר רחוקים מכאן ואינם אפילו נקודות קטנות באופק, ורק המיתוס המזויף על אומץ ליבם נשאר חקוק באותם חלקים בזיכרון שלי שהצליחו לא להבחין בפחדנות שעטפה כל רגע בימיהם של אותם נפילים, שכל כולם ציפייה ליום מותם, היום בו יהפכו מתרנגולים בשר ודם לסימני פיסוק שוליים בדפי ההיסטוריה שמזמן כבר נקרעו לאלפי חלקים, נשרפו עד אפר ונשטפו לתוך איזו חלקת אדמה שכוחה בקצה כפר לא מוכר ביבשת שאף אחד עוד לא גילה.

באותה שעה של היום, כשהחשכה מתגברת ודוחקת את קרני השמש האחרונות לצד השני של המציאות, כל האורות כבים וכל בני האדם הולכים לישון שינה מתוקה מתוקה, נותנים נשיקה חמה ולחה לאישתם היפה יפה, מספרים לבנם הקטן והנבון סיפור שמח שמח, ומתכרבלים בחיוך גדול גדול בשמיכה הגדולה גדולה ששומרת עליהם מכל רע ונורא שיכול לדפוק לדפוק על הדלת הגדולה והנעולה בכל רגע של הלילה ולעיתים גם באור יום, אבל נושאים כאלו נחוס מלציין .
עוד לילה

בפעם האחרונה

אז איך? איך אני מתחיל? מאיזו נקודה בודדה בראש שלי שמשייטת בין אינסוף מחשבות, חצאי משפטים ודמויות מצוירות שמתחזות לאנשים אמיתיים.
יש בי איזה געגוע, לבורות שטומנת בחובה איזו פשטות, טיפשות שמכילה בתוכה מרגוע, חוסר ידע שמשרה על המוח דממה . אין לך שאלות ואין לך צרות , אין לך מניעים ואין לך ביקורות, אתה חי כדי למלא את הדלי כל בוקר ובערב לפני שאתה נכנס הביתה לאכול ארוחת ערב פשוטה עם אישתך הפשוטה ושלושת ילדייך הפשוטים לרוקן את אותו הדלי שמילאת באותו הבוקר – וחוזר שוב וחוזר שוב במשך עשרות שנים ואלפי רגעים של אושר קטן ופשוט שלא מבקש ממך למלא איזה קערה עצומה שעמוסה במחשבות וציפיות של אנשים אחרים הסובבים אותך. חלקם אוהבים וחלקם שונאים את חלקם אתה מכיר ואת חלקם אתה מצטער שהזדמן לך להכיר.
אנחנו לא חכמים יותר, אנחנו לא יפים יותר, אנחנו לא גבוהים יותר ובטוח שאנחנו לא נחמדים יותר. אנחנו מודעים יותר, אנחנו חשופים יותר – חשופים למה שקורה, בדיוק באותו הרגע שהוא קורה ומקבלים על הדרך מבלי שבכלל ביקשנו 27 פרשנויות שונות למשמעות של למה, מתי, איך זה קרה ובאילו נסיבות.
אנחנו מקבלים סטירה מהחברה עוד לפני שהספקנו לראות את היד מתקרבת, עוד לפני שהספקנו לדעת שבכלל אנשים סוטרים אחד לשני.
ומהצד השני של כל ההתרחשות הגועשת הזו עומדת שורה של שופטים נכבדים שכבודם אבד מזמן, שאינם משתמשים בכלים של צדק ומוסר – הם משתמשים בכלים של אהבה ושנאה של תככים וכעס ובכלים שמעולם לא דמיינו, הם קובעים את חוקי המשחק במגרש שאנחנו לא מכירים.
ואז אתה כמו נופל לבור שככל שאתה מתרחק מן האור בקצהו העליון וחרדה ופחד מטפסים לאט לאט במעלה עמוד השדרה שלך אתה מתמסר לפחד הזה – לנפילה. אתה מתמסר לו כל כך עד שהפחד הזה שלעיתים מצמית ומשתק אותך הופך למושא חלומותייך, הופך למטרה שלשמא אתה נושם אותו אוויר מסריח כל בוקר מחדש . אתה מתמכר לפחד הזה כי רק הוא הדבר היחיד שאתה מרגיש, כי רק הוא הדבר היחיד שאתה יכול לגעת בו ולהרגיש אותו ולפחד ממנו – כי זה הדבר שמרגש אותך. אתה קם אליו בבוקר ומסנן את האוויר דרך צמחים ועשבים שוטים, חומרי ניקוי למציאות מטונפת.
ואתה כבר עמוק בתוך הבור והאור שפעם ראית בקצה כבר הפך מזמן לפרי הדמיון, ונגסת בפרי הזה כבר כל כך הרבה פעמים עד ששכחת מה ההבדל בין אני לעצמי, בין הדמות במראה לדמות שמשתקפת בעיני הסובבים אותך – איזה יצור זר, נגע חולה שנראה כאילו התפתח בצד אחר של העולם, איפה שתמיד חשוך.
התיישבת על סלע באיזה יער עם קרחת ושאפת עוד מנה של ביטחון, אפופה באורות מנצנצים ועשן של סיגריות עם ריח רע,
והבטחת לעצמך שזו,
הפעם האחרונה.