כל מה שלמדתי

תתאמן, זה מה ששמעתי היום שכדאי לעשות. להתאמן
כי אתה לא שונה מספורטאי או מוזיקאי או כל בעל מקצוע אחר לצורך העניין.
אתה עוסק, בליצור. ליצור משהו שעוד לא היה, או ליצור מחדש דברים שכבר עשו אלף פעמים לפנייך – התפקיד שלך בעולם הקטן הזה הוא למלא אחר משימה אחת פשוטה ביותר, להקשיב ללב שלך. להקשיב למה שמלחששים הקולות השקטים האלה שמסתובבים בראשך, להתאהב ברגע אחד ולא חשוב שממשיך לפעום במחשבותייך גם הרבה מאוד זמן אחרי שהוא נגמר, להקשיב לשקט מסביב שמבקש להתמלא בכל דמיונותייך.

אז תכתוב, אבל לא על עצמך, זה לא ממש אלגנטי להיות נרקיסיסט. תכתוב על מה שמסביב, תספר את הריגוש שבהתאהבות ראשונה, תספר את המסתורין של הדמויות האפלוליות החולפות בקרן הרחוב, תפנטז את החופים הכי לבנים שמעולם לא דרכה בהם רגל אדם, החופים האלו שנראים כמו גלויה מושלמת, תיזכר בזיכרונות שמעולם לא היו שלך אבל הגיעו אל אוזנייך עטופים בקסם וחום מיוחד כזה של היסטוריה שחלפה, תספר עצבות קשה וגדולה שמושכת דמעה מקצה העין, עצבות כזו שלעולם לא ניתן באמת להתגבר עליה. תכתוב על תשוקה אדירה, תשוקה אדירה לנשום, על פראות מפוארת כזו שמתנפלת על כל מה שנראה מעניין, על נרות רומיים שבוערים ללא הרף, על דחף בלתי נשלט לכל מה שבלתי נראה.

אבל לפעמים תעצור. תסתכל. תן לעולם לחלוף הלאה.
ותחשוב
על כל מה שאתה רואה, ותדע שלעולם לא תדע את כל מה שצריך לדעת
אבל המשחק של לנסות
שווה כל שנייה

חדשות מכנען

אני יושב לכתוב על זונה כנענית שזה מושג שהרגע שמעתי. אני יושב לכתוב ולסחרר את הראש כי זו מגלשה שבה כבר פעם ביקרתי. אני יושב להקשיב למילים שבורחות לי מקצה הלשון ונופלות אל תהום עמוקה ומאבדות כל שמץ משמעות.

השמש עולה על המזרח התיכון ועוד יום של שרב ארוך ורטוב עומד להתחיל לתקתק. חתולים בפחים ואנשים ברחובות והכל נראה מאה אחוז. כי זה מה שאנחנו אוהבים! אנשים שהם מאה אחוז, הכל עשר ואם אפשר למרוח מעל גם קצת סבבה אז תביא מנה כפולה!
אז מה אני אגיד לכם תגידו לי? מבזק החדשות של הבוקר מופרע יותר מאי פעם. מועצת הקופים נפגשה אמש כדי להחליט על עתיד הסכסוך הקיים. דובר הועדה יצא הבוקר בהודעה חגיגית שהבננות חינם מהיום ולנצח ולכן יצויד כל חייל לאלתר בבננה לאות שלום ויפקיד את נשקו למדורה הגדולה.
ובאגף האוצר הודיעו היום כי מעתה והלאה כל שקל שאנחנו מוציאים יוחזר מיד לכיסינו עקב המדיניות פורצת הדרך של שליטי מנצ׳וריה השלישית שקבעו שאין שום סיבה טובה לחשוב על העתיד.
אזרחים נרגשים בתגובה לפעולות הממשל פרצו במחאות אלימות וחגגו בהשראת אותו טקס אהוב הלא הוא עגל הזהב ושרפו לקול תשואות, בתולות מאמריקה.
מידיעה שהגיעה זה עתה לכתבינו אנו מכריזים בזאת על מדינה אובדנית שתהא בית ומחסה לכל יתומיה, כל פגועיה וכל בריוניה. אנו מברכים את פניהן של אומות העולם ומודיעים להן חגיגית כי אנו בטוחים בצדקתנו ובעליונותינו העילגת ושנדע להוביל את שותפינו ושותפותינו אל עבר השאול הפעור מטה ולתת לכל דורש את התחושה הבדויה שאנו יודעים מה לעשות!

אל דאגה אומות העולם! אנו רואים את החשש בקצות שפתותיכם, ברטט הקל שנוצר. אנחנו עם מנוסה, אנחנו עושים את זה כבר אלפי שנים, לגמרי ברמה מיתולוגית ואם הצלחנו למכור לעצמנו את השקרים שאותם אנחנו מנסים להאכיל אחרים אז ברור שנצליח להפיל גם אתכם ברשת בקלות.

או׳רובואר עולם אכזר, ארי ודרצ׳י מציאות, סלאמתק לך יא פלנטה, עכשיו כולם הולכים קאפוט!

לצורך שידרוגי מערכת, המערכת תקרוס בעוד חמש, ארבע, שלוש, שתיים

לבנות בניין חדש

יש ימים, שאני ממש מייחל בהם שתיפול פה כבר הפצצה. שאיזה חצי מהגולן או משהו יעוף לשמיים וכולם ירגישו שסכנת הקיום מרחפת מעל כל הראשים ולאף אחד לא תהיה הזדמנות לברוח. ואז האכזריות הכבושה הזו תצא לאור, והגזענים יוכלו להיות גזענים עד הסוף והמתנדנדים יוכלו להיעלם בחרדה אל תוך הערפל והגיבורים יהיו באמת גיבורים.
לא יהיו שום מגננות מנומסות ומעמיסות, שיניים חשופות יארבו לטרף.
ושנים תשרוד ההגמוניה של מגוג ומוות יהפוך למגפה.
ואחד את השני ירסקו אויבים שעד לפני רגע היו שכנים ולא תישאר אף נשמה אחת בעולם.

ואם כל זה היה חלום שהרגע התעוררתי ממנו? ועכשיו אפשר להסתכל החוצה מהחלון על כל היצורים האחרים שלא נראים כמוני ולתהות, שלו הייתה להם את ההזדמנות, האם היו מתנפלים עליי במבטים רצחניים או שהיינו שכנים גם אחרי הסופה?

וכולם פתאום נראים כל כך שונים ודמויות צילם חולפות במהירות על פני אורו של פנס הרחוב וניראות כמו צבא של חלומות רעים.
אני כל כך מקווה שהמצב שבו הכל קורה עכשיו, לא ישתנה. ולא כי הוא טוב, רחוק משם! הוא נוראי! ויש המון לתקן. אבל, אני מוכן להילחם כל חיי כדי שהמצב הנוכחי לא ישתנה פשוט כי אני מבין כמה גרוע עומד להיות לילדים שלי. אבל אני אופטימי ומשתדל לשמור על החיוך מרוח ברוב שעות היום ותמיד מדגדגת לי בבטן התקווה הקטנה הזו שאולי עוד איכשהו (במין מעשה קוסמי מפואר שלא נראה כמותו מאז הביג באנג או משהו כזה) יהיה פה יותר טוב

אבל החדשות, ולא תוכנן אלא האופן בו הן נכתבות, ננעצות ונשלפות מסמנות בצורה שאין שום דרך לערער עליה, אנחנו בדרך למטה. זה לא יהיה מהיר, זה גם לא יהיה נקי, יהיו בדרך הרבה נפגעים. אבל בסך הכל אפשר להיות אופטימיים כי אחרי הקריסה, תמיד אפשר לבנות בניין חדש

מכתב

מכתב לבודדים, שמחכים לשעה שבה ניתן יהיה להירדם מבלי להתעורר לפני זריחת השמש, שבוהים בשמי הלילה-זרועים בכוכבים ומאזינים למנגינת מטוסי הענק החולפים ומפנטזים על כנפיים. מכתב לעצובים, שלא הגיע להם, מכל האנשים שאפשר לבחור, מתוך המבחר האנושי המאוכסן על גבי הכדור, שדווקא להם לא הגיע להפסיד. מכתב מנחם ומרגש, מכתב ארוך שאפשר לקרוא שוב ושוב, מכתב מחמם שאפשר לשמור בכיס הפנימי של המעיל ולשלוף באיזו רכבת מהירה שחולפת דרך הצד המזרחי אירופה.

מכתב משוכתב ומרופד לפרטי פרטים, מכתב מדוקדק מדויק ועמוס תיאורים. מכתב חוצה יבשות-מכתב חוצב להבות. מכתב משוחד שמנסה להעביר דרכי מסר כפול – מכתב שלא אבין כי אומרים עליו שהוא סתום. מכתב מכאן, אל מקום רחוק. מכתב מהיום אל החלל החיצון. מכתב שאכתוב ואשלח ואקבל בגיל חמישים, חתיכת נייר מלוכלכת שמקווה לעשות את דרכה אל היעד.

מכתב עדין, שקט ורוגע שלא שופט ולא נעלב

כבר זמן די ארוך שלא כתבתי בפראות מספקת, כבר הרבה יותר זמן ממה שאני זוכר, כבר לפחות כמה חודשים שאני שומר על עצמי ממותן-מאוזן, שומר על המילים ושולף אותן רק כשאני כועס, והתחלתי לכעוס כמו שמעולם לא כעסתי, התחלתי גם לשלוט בעצמי קצת יותר התחלתי להבין שכל מה שאני חושב על מה יהיה זה לא רלוונטי כי בין כה וכה מה שאמור לקרות יקרה ממילא, ולא בקטע תנ״כי, פשוט כי דברים קורים.

כבר זמן די ארוך שאני מציב לעצמי יעדים ומסמן רק את מה שהצלחתי ושוכח את מה שלא הושלם, אני מספר סיפורים חדשים וישנים שוב ושוב בראש שלי ומקווה שאחד מהם יצליח לעורר בי איזו תובנה שאולי תנחם אותי לכמה רגעים

היום אני אשתוק

היום אני אשתוק, אמרת לי
ומיד לאחר מכן דממה ארוכה צפה בין שנינו
שאלתי אותך למה?
ושלולית השתיקה בינינו הפליגה אדוות על פניה
פתחתי את פיך בכוח ונראה היה שמיתרי הקול שלך כבר אינם במקומם
התרחקתי ממך וחשבתי שכך תרצי לחזור אליי, אבל קולך שכבר התחיל להיעלם מזכרוני לא קרא בשמי
נדדתי בעיר הגדולה והבוהקת בין אלפי פרצופים יפים ולא מוכרים, חיפשתי את פנייך ואת מנגינת צחוקך בין שלטי חוצות, זמזומי רמזורים, צופרים שונים ובתי קפה עמוסים, אך תווייך נותרו נאלמים

פעם חשבתי שיש בידיי את כל הפתרונות, שלאן שלא אלך ומה שלא יקרה לי, איפול על שתי רגליי או מקסימום על התחת ואשוב אל המסלול. בזמן האחרון, אני מתחיל להטיל בעצמי ספקות, ספקות שאוכלים אותי בשקט ,לבד, כשאף אחד לא יודע. לאחרונה אני מתחיל לחשוש ממה שאני לא מכיר יותר ויותר, אני מתחיל להרגיש בינוני, כאילו אין לי שום סיבה להבין יותר ממה שאני מצליח להבין היום, ימים ארוכים מתארכים עד לאין שיעור ושעות הלילה הקטנות הופכות לכמיהה כמוסה שמאחלים לה כל תאי גופי במהלך שעות החמסין הגדול.

בזמן האחרון ובכלל, הפחד מפני מה שאינני יודע מכנס סביבו את חששותיי ואת הפחדים, את הטראומות והטקסים ולוחש לי באוזן שוב ושוב, שאין שום דרמה לספר. שכל הסיפורים הטובים כבר נכתבו, לעיתים קרובות משחזרים את אותו תסריט שחוק בחליפה אחרת, לפעמים זה עובד ולפעמים זה מביך, אבל זה מה שקורה. מה שנותר לי לעשות בינתיים זה להביט אל המסך הגדול או הקטן או כל מה שמרצד מול העיניים ולקוות, לא למשהו ספציפי, פשוט לקוות. אנשים מקווים כי זה עושה להם טוב, ואז הם מאבדים תקווה ויש המון עצב ונראה שהעולם שחור, הם הולכים לישון וקמים בבוקר אופטימיים וטיפשים שוב, חושבים שהיום, הכל יסתדר.

פרק 1

זו הייתה שעת אחר הצהריים חמימה של שפלת החוף כשהידיעה בדבר מותו של פליקס הלברשטט הגיעה אל אוזניי.
אנשי העיירה לא קבעו יום לזכרו ובמהרה התכסתה אבן השיש בירוקת של קברים הנטועים באזורים רוויי לחות ורק הכתובת הלא ברורה ניבטה מן הקרקע, ״כאן קבור שמחה, לעולמי עולמים״
כמובן שהמסתורין סביב הכיתוב הלא ברור לא החזיק לאורך זמן רב מכיוון שבמזרח התיכון ישנה נטייה טבעית שכזו להפוך כל אבן ולחשוף כל עקרב ולאחר שבועות ספורים ידעו כל תושבי האזור שפליקס כנראה שירת בחשאי את מדינתו רוב שנות חייו ובמקום ממנו בא, קראו לו Happy.

לפליקס לא היו צאצאים ולא היו לו בנות זוג. לא שהוא האמין בחיי נזירות, מפעם לפעם היה מקיז את מיציו בעיר הגדולה, או לפחות כך סיפרו השמועות, אך נראה שמעולם לא בחר לעגון את ספינתו בנמל קבוע.
בחצר, מאחורי דירת היחיד שבה התגורר בשנותיו האחרונות צמח לתפארת גן ירקות וסבכים לא אחידים. שיחי תות פראיים שהסתלסלו סביב גדר מתרפקת, רקפות מתחבאות תחת צל מזדמן וקקטוסים שנראים כאילו לא התקדמו משום מקום ולא יגיעו לשום מקום.

אדם זר שהיה חולף על פני דירת היחיד המשמימה הזו לא היה מסוגל להעלות בדעתו, גם הפרועה ביותר מבין דעותיו מה היו המחשבות האחרונות שחלפו בראשו של פליקס לפני שתקע לעצמו כדור ברקה.

״את בטח חושבת שאני פחדן,
את אומרת לעצמך; אם העולם העצוב הזה, לא ידע די מאוננים וחסרי עמוד שדרה, הנהו המועמד המוביל לראשות מצעד עלובי החיים וחסרי האונות.
את צודקת.
מבחיל אותי להתחיל ולנסח לך את רגשותיי הנעלים והנואשים, פחד מעקצץ בתחתית גבי ברגע שאצבעותיי מניחות את העט על הדף, כל מילה שאכתוב תהיה מיותרת, כל שנייה בה תבזבזי את זמנך על קריאת ההברות בראשך תהיה עצובה ולכן עצרי!
עצרי מלכת,
אל תעקבי אחר חוט המחשבה, נתקי את כל ההיגיון ששלט בנו
אני מסיים את חיי כי אין לי טעם בהם עוד
היי שלום אהובה ישנה
אני איטול את חיי הערב, אחרי כוס תה חמה
אזמזם לך שיר שכבר שכחת״

המילים הללו היו מילותיו האחרונות של פליקס, הוא בטח קרא לעצמו את המכתב, אולי אפילו בקול כמה פעמים, למרות שסביר להניח שקילל את החתול הג׳ינג׳י והשמן שהסתובב בדירתו עוד מספר פעמים, לפני ששם קץ לחייו.
יש שאומרים בקיבוץ שהוא היה משוגע, שמשימות הריגול לא היו ולא נבראו מעולם אלא בתוך דמיונו הקודח ושהאחראית היחידה להימצאותו בקיבוץ עד מותו הייתה יוחק׳ה, שהייתה מקושרת במועצה האזורית.

הפי הלברשטט נולד בשם אחר, אבל שמו המקורי לא חשוב לסיפור הזה.
מה שחשוב הם תווי פניו. זקן ששיווה לו מראה מאוד לא ספציפי, לא בדיוק גרמני אבל גם לא ממש רוסי. קו הלסת החד שמסגר את פניו יכול היה להיות אינדיאני או אירי והגרוגרת הבולטת שהנמיכה את קולו והרעידה את גופם של סובביו בעת שאילתר מבטאים שונים במיומנות.
כשהיה בן 15, אחרי שהוריו נפטרו ממחלה חשוכת מרפא, עזב את הכפר בו נולד והתחיל לנדוד בין הרים שונים בחבל קפדוקיה. אומרים שבאותה תקופה, תיירים רבים הגיעו לראשונה לרכס הרי הטאורוס והפי בילה במחיצתם מספר שנים כמדריך וכך למד מספר רב של שפות.

כשהיה בן 22, פגש תיירת יפה בשם אנג׳לה שהגיעה בפעם הראשונה, כמו רבים אחרים לפניה שכבר לא ריגשו את הפי במיוחד, לקפדוקיה. הפי, שלא התרגש מיופיה כמו סובביו עורר את אנג׳לה באדישותו להימצא סביבו רוב שעות היממה.

ממשיכה לנשוב

תשלח את המילים שלך אל החלל כאילו כבר אמרת אותן עוד לפני שבכלל הגית אותן מראשך, אל תחשוב על אותיות ,על סדר, על היגיון על מה כדאי ומה אסור – אל תיתן לעצמך להכתיב לך את כל מה שטעו לפניך כדי שאתה לא תטעה כל כך חזק כמו קודמייך. תטעה חזק, תטעה ישר, תצלול עם הפנים קדימה ותספר לעצמך שהכל בסדר. שלח יד לנפשם של אלה שנראים לך בודדים, תפנה לאנשים אקראיים ותחשוב שהם לא רואים שום דבר מוזר בלפנות לזרים גמורים.
תפנטז כי זה מה שאתה עושה, תחזור על עצמך מאה פעמים ואז מאה פעמים נוספות כי רק ככה תזכור מי אתה בכלל – תאטום את האוזניים כשצריך לאטום אותן ותפתח את העיניים בעיקר בתוך המים כי שם אין לאנשים איך להתחבא

תרשה לעצמך להעיז דברים שאתה לא מעז, ותקווה שניסים יקרו לך על אף שתמיד הם נראו לך כמו משהו שקורה רק בסיפורים ואגדות

בצהרי יום חם אחד, שבו השמש קפחה והזיעה ומכוניות שאגו בכעס מלמעלה למטה ודרך סמטאות האבן, משב רוח הניף מעלה חתיכת שקית פלסטיק והרקיד אותה כאילו הייתה פרימה בלרינה בבלט המלכותי של רוסיה או איזו ממלכה סובייטית קרה ואחרת, השקית התנופפה פירואט ונחתה על קצות אצבעות והסתובבה סביב עצמה משך זמן שנראה כמו נצח עד שנחתה על פתח הביוב החלוד ונדרסה באחת כאילו מעולם לא ידעה להלך.
אנשים חולפים על פני רחובות ריקים, מלאים בבני אדם אחרים שלא ממש יודעים לאן הם הולכים, אבל הם הולכים, כי ללכת תמיד ממלא במשמעות, גם אם היא חולפת. עיניהם אינן בורקות בזוהר מיוחד וכל מחשבותיהם מרוכזות בכסף או בחומר כזה או אחר, אין שום סימן או חלקה מנחמת במרוץ הידוע והקבוע מראש, ולמרות חוסר התנועה המנמנם הזה, הרוח ממשיכה לנשוב

הלוואי שנצא כולנו כבר מהנמנום הזה

כל הדברים שעושים

הרגלים מגונים מרימים ראשם סביב וקל לי לחשוב שאין לי חלק בהם, אבל יש לי.

אני צולל אל תוך שגרה מחבקת שכמעט ושכחתי,
עצמי מגלה לי את צורתי הטבעית והגוף טס מעל דשא ירוק וקצוץ קצר ואי אפשר להתמקד על שום נקודה מסוימת והכל כל כך כללי וירוק – והירוק נקטע ברגע אחד צהבהב והכחול של האוקיינוס שתמיד הרגיש לי גדול מדי חושף את גליו העדינים ורוח חמימה מלטפת את הפנים במשבים מפתיעים ואני מונח ברכות על החול החם, קולות של איזו מקהלה אפריקאית שידעה ימים שחורים ולבנים נוהמת ומרעידה את עמוד השדרה ומרדימה את כל מי שמעז להישאר ער.

בתוך החלל העמוק של הנפש מסתתרת ציפור, אומרים. כנפיה לבנות וצחות ורגליה הקטנות מתנועעות באיזה קצב סודי של מחשבות ומחפשות נקודה חדשה לגלות. היא לא ישנה והיא לעולם לא ערה, היא לא יודעת להיות מה שאני לא יודע ואין לה תודעה ברורה שמכתיבה מה לעשות או אוסרת דברים שלא כדאי לעשות. לפעמים היא מעופפת מעלה, גבוה, החוצה מהגוף ואל עבר השמיים והכוכבים ומשקיפה על כל העולם כאילו היה מגרש המשחקים הקטן שלה, היא חותכת את האוויר במהירות אדירה ולומדת מקומות חדשים לפנטז עליהם.

כשחושבים מספיק חזק לפעמים, כל הנשמות בעולם נראות כל כך יפות ומעניינות. בסיפור שפעם סיפר קול עמוק ורוטט הוא הבטיח, שבכל פנים שאתה רואה ברחוב, כל פרצוף משונה וכל פנים יפות שיושבות מולך באוטובוס או חולפות לרגע ונעלמות ברמזור הבא – את כל אחת מהן, יש פנים אחרות שאוהבות, ואם מתאמצים מספיק חזק לכמה רגעים ומדמיינים את הדבר הזה שפנים מסוימות כל כך אוהבות בפנים האחרות האלה, אפשר לראות פתאום בפנים האלה, העייפות, המשועממות, המהופנטות את הקסם הזה. הקסם הזה שאין לו קווים ברורים, אין בו הוראות הפעלה ידועות ואי אפשר לנסות לתאר אותו במילים. ואז, העולם נראה הרבה יותר מעייף, יפה ומעייף.

שלחתי מכתב פעם, בדואר. הייתי ילד די צעיר ואני לא בטוח אם אני מדמיין משהו, או שבאמת הזיכרון הזה קרה. אני לא זוכר למי שלחתי את המכתב, או מה בכלל היה כתוב בו. אבל המכתב הזה תמיד יישאר חקוק במוחי, כאילו כתבתי בו את כל החלומות הכי גדולים שלי

סורר

להכניס קצת מוזיקה לתוך הצרות שלי
ולקרוא להן בלוז
לחבר חתיכות של חלומות מרוסקים
ולפנות מקום לפנטזיות
לסמא את תשומת הלב
ולחשוב שזה הכל זמני
לפחד מכל הדברים שאי אפשר באמת לדעת
ולדמיין אור בקצה של מנהרה

סוד הדברים שמסבירים את עצמם בפניי
חתומים בכל מה שאי אפשר לראות

ליפול עם הפצצה

במדינת הגרמוזים לקחו המלכים תחילה את הההיסטוריה והחליטו שהיא לא לרוחם,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי היסטוריון, וגם החלטות תמיד נראו לי נורא מלחיצות,
ואז הם לקחו את כל הדלתות ולאף אחד לא היה מקום להתחבא בו,
ואני לא הרמתי את קולי, כי מעולם לא הייתה לי דלת משלי, למרות שהיו לי כמה דברים שהייתי מעדיף להסתיר,
ואז הם לקחו את כל מי שהעז לעמוד על דעתו ולהגיד שהמלך הוא עירום,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי מבין גדול בתחום הלבוש ואפילו המשקפיים שלעיניי כבר לא עזרו לי ממש לראות,
ואז הם לקחו את כל מי שלא הסכים איתם,
ואני לא הרמתי את קולי, כי תמיד הייתי נוח לשיכנוע,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

 
ביום שבו מנכ״ל וויז יחטוף ג׳ננה ויחליט לסגור את כל הכבישים, עדיין נוכל לנסוע דרכם, אבל בלי לדעת ממש איפה נמצאים כל המקומות שעוד לא היינו בהם. ביום שבו איזו חרק מילניום יחליט לעלות באוב ולרסק את כל המחשבים, נפסיק לשמוע תקתוקים של מקלדת אבל עדיין נוכל להזיז את האצבעות. ביום שבו נבלים מסיפורי ילדים יצאו מבין השורות ויחליטו בשבילנו מה נכון ומה לא, נמשיך לפעול באותה הדרך ונסיים בבית הסוהר.
ובתי הסוהר יתמלאו על גדותיהם, פרופסורים וחוקרים ואגף מיוחד לקולנועני הכלא. יהיו שם מסעדות שף של אסירים שיגישו מנות חול ושמן אופנתיות ודוגמניות מסלול יתרגלו הליכה בשלשלאות מול מצלמות האבטחה.
הצבא יצא מדעתו ויהפוך לכלי מתכת חזק וגדול שמציית בלחיצת כפתור למחשבות סוררות של עריצים הזויים, השוטרים יהפכו לרובוטים משוכללים שמתורגלים היטב בלתפעל ולא לתפקד.

ביום שבו נסתכל אחורה ונגיד לעצמנו, איך כל זה קרה, לא תהיה דרמה, לא תהיה טבעת עשן מסביבנו ולא יהיה צלצול באוזניים כמו אחרי הפצצה בהירושימה. יהיה שקט, כנראה קצת רעש של בנייה מרוחקת. הרוח תנשוב באוזניים ותקל את החום הכבד, החום הכבד לא ילך לשום מקום, הוא יישאר. ואנחנו נסתכל מסביבנו ונתפלל לגורל אחר, נתפלל שילדינו יקבלו משהו אחר, נקווה שכשנהיה גדולים אנחנו לא נלך לצבא, נשיר שירים על ארץ שחלפה לה ונתרפק על זיכרונות שחלפו אבל צובעים את ההווה בצבע קצת פחות עגום

ביום שבו תיפול הפצצה, לא נגיד שום דבר. לא נבין שבכלל הפצצה נפלה עלינו
היום שבו ניפול עם הפצצה
יירשם בדפים של היסטוריה
אבל לא כאלו שאנחנו נקרא